הכל התחיל בקליק

הרגעים שאחרי...
הדלת נסגרת
שובל של ריח גברי באויר
צונחת על הספה
נושמת עמוק את הריח.
לוגמת מכוס הזכוכית הגבוהה שנותרה על השולחן.
נותרתי עירומה:
מבגדים-
מראש דרש ממני להיות בלבוש מינימלי, אבל גם מה שהיה קולף מהר מאוד מעלי.
הוא רוצה אותי הכי חשופה, הכי טבעית בשבילו.
האישה הנמצאת בכור המחצבת ההסטורי, בגן העדן שלה.
מתכשיטים-
בשיחת ההכנה הבנתי שהפעם עלי להשאיר את התכשיטים מוצפנים במגירה.
הוא יעטר אותי בתכשיטים משלו.
מאיפור-
מעט הסומק ועיפרון העיניים הדק שהרשה לי להתאפר, נמרחו כשחלקים מגופו התחכחו בפני.
מאביזרים.-
כשהייתי שם עומדת על ארבע, פני לקיר וכולי ספונה ברגשי הפחד.
שמעתי אותו מחטט בתיק השחור.
קולות שיקשוק מתכות התמזגו עם איושת השוט המוצלף באויר. ברקע עוד בליל קולות בלתי מזוהה.
רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם.
הוא היה מודע להכל. רצה אותי ככה, מחודדת בחוסר הודאות, באבדן השליטה.
נהנה מפיתולי גופי המתייסרים אל מול הקולות שהשמיע בכוונה.
מרגישה איך דמעות של פחד ועונג זולגות על לחיי ומשאירות חותם מלוח על שפתי.
ממגע-
הרכנתי את ראשי למסעד הספה
נזכרתי איך אצבעותיו פרטו על גופי
איך ליטף אחרי כל הצלפה ונתן לי לעכל את עוצמת השוט הנוחת על גופי.
איך לקול גניחותי, ידו חדרה למעורתי והביאה אותה לנקודות רתיחה אדירות.
איך התכרבלתי בגופו נושמת את חומו.
איך לשוני הכירה עוד נקודות מיסתור בגופו.
איך אהבתי כל נגיעה שלו.
ממחשבות-
יום לפני הפגישה אני הופכת לרובוט. רובוט המנוהל טכנית ועניינית.
כלפי חוץ מתקתקת את העבודה, דואגת שהכל יתנהל כרגיל, מלמדת, מסבירה, בודקת שהכל מובן.
אבל שם בתוכי, הכל משותק.אין רגשות, אין מחשבות על המחר.
זו דרכי להתמודד עם הצפיה הדרוכה לקראתו.
בבוקר הפגישה, אני קמה כולי מחוייכת. מהלכת בבית כמו בלרינה בריקוד חייה.
הכל נראה זוהר וורוד.
בולשיט
חתיכת הסוואה נאה יצרתי לעצמי.
בפנים הסערה ממאנת להרגע.
פחדים, תסרטי אימה של כאב, קולות של צעקות, הכל זועק מתוכי.
לא מבינה למה אני מכניסה את עצמי למקום הנוראי הזה?
אני כל כך אוהבת אותו, את כל מהותו של אדוני
מתגעגעת אליו
רוצה אותו לידי כמה שיותר
מתפללת שהזמן לא יעבור.
אולי זה חלק מהעונג שלי, האימה הזו שנעלמת רגע אחרי שהוא מופיע.
היכולת שלו להוציא ממני את הפחד ולהרגיע אותי
אולי אני מחכה גם לזה...

נותרתי עירומה.
ומלאה בכל הטוב שהעניק לי.