" רָצִיתִי שִׁיר
אֳבָל בָּנִיתִי אַרְמוֹנוֹת בַּחוֹל
חִזָּיוֹן מְתַעְתֵּעַ
גַּל שָׁטַף אֶת הַכֹּל."
©כל הזכויות שמורות לשטוטית (אתר עכבר קפה)
אחד הדברים שאני אוהבת בחוף הים
זה לשבת מרחוק ולהתבונן בילד הבונה ארמון בחול.
רוב המתרחצים עוברים ליד הילד המתפלש בחול הרטוב ובמקרה הטוב נזהרים לא לדרוך על יצירתו.
אני מתיישבת מרחוק ומתבוננת בבונה הצעיר.
רואה אותו מרוכז בעבודתו
מתכנן בקפידה כל שלב בבניה
יוצר שבילים ומעורות. חופר בורות. מרטיב מקומות יבשים.
משקיע ומוסיף עוד חול. גורף ומסלק עודפים מעיבים
מסלק אבנים ומיכשולים. מיישר פינות.
השמש הקופחת לא מרתיעה אותו
מי הים הקורצים לא מפתים אותו.
הוא עסוק בשלו
בונה במרץ כדי להגיע לפיסגת השלמות.
הארמון הולך ומתעבה.
מתפרס לרוחב ומתנשא לגובה.
הבניה כמעט מושלמת ועוד רגע הוא יזמין את הוריו כדי להתגאות ביפי יצירתו.
ו... אז
כשהבונה הקטן נמצא בשיא אושרו
כשבטוח שהוא עומד לשמח את כל קרוביו בארמונו המופלא
אז
מגיע לו גל שטני ושוטף הכל.
מותיר אחריו ערימות חול סתמיות שלא מזכירות במהומה את הארמון שעמד שם לפני רגע.
אלו הרגעים הכי מעניינים. מה יקרה עכשיו?
איך הילד יגיב נוכח גל ההריסות שלפניו?
יש ילדים שיכאבו לרגע אבל מיד אחרי יחלו במרץ בבניה מחודשת.
אחרים יעזבו הכל וירוצו לים לשטוף את יגונם.
יהיו כאלו שיזילו דמעות ויחפשו נחמה בזרועות הוריהם.
ויש את אותו ילד שתוכו מתמלא ביצר הרסני במיוחד.
הוא בועט בערמת החול שנותרה
דורך עליה במרץ
והולך להרוס גם ארמונות של אחרים במחשבה שאם הים הרס לו
ידאג להאשים את הים שהרס לכולם.
עם השנים כולם מתבגרים.
בעצם... לא ממש כולם!
הילדים שבחרו להתחיל מחדש יהפכו למבוגרים בעלי מוטיבציה ורצון להתמודד ולהצליח חרף הבעיות.
הילדים שברחו לים יהיו מבוגרים שידעו לשים בצד את הדילמות הפוקדות ולמצוא תמיד את מקור ההנאה והיופי הקיים.
הילדים שבכו בחיק הוריהם יהפכו למבוגרים שלא משאירים משקעים ובוחרים לפרוק תמיד את מר יגונם ולהשאר עם לב נקי וקל יותר.
ומה עם אותו ילד שמרגיש צורך להחריב יותר ולהרוס גם לאחרים?
גם בחלוף השנים כשהגיע לנעורים,--- לבגרות--- ואפילו לפאתי גיל 40,
לא תמיד הוא משכיל להתמודד עם בעיות שצצות מולו.
לעיתים מעדיף להחריב יותר ועוד לטעון שזו לא אשמתו.
הבעיות שנוצרו הותירו אותו עם גל ההריסות ללא שום רצון לנסות לפתור, לשוחח למצוא מוצא...
האיש הזה חושב שזו הדרך הנכונה להתמודד מול החיים אבל לא מבין עד כמה בדרך, הוא מכאיב ומכעיס את הסובבים אותו.
האיש הזה נשאר תקוע אי שם בחוף הים מול הגל שהרס לו את הארמון.
הוא לא יבנה ארמון חדש לעולם
אחרים כן.
**הארמון שלי נהרס אבל אני בונה עכשיו אחד גבוה ויפה הרבה יותר.
לפני 13 שנים. 2 באוקטובר 2011 בשעה 9:53
