פרולוג:
תקופת יובש מאופיינת בסגירות.
הנהרות סגורים מזרימתם
הצמחים מכונסים בפקעותיהן
החיות מסתתרות בבתי המחסה
אני לא מתחבאת.
ממשיכה לטייל במחוזות הבדסמ האהובים עלי.
מפעימה פנטזיות מטורפות מתוכי
מתייחמת נוכח צפיה בסרט מגרה.
מחפשת את נקודות הגירוי.
אותה מנגינה, תשוקתית וחושקת.
אבל סגורה ממלים.
קרו דברים
היו לעיתים קשרים עם אדונים שבסופו של דבר לא המריאו.
שיחות לילה שהותירו את הכסא המרופד רטוב.
פה ושם מבליחה איזו חויה המנסה לבקוע את מחסן המילים מתוכי.
אפילו אחד האדונים ניסה להציב לי משימת חובה של כתיבה
בחרתי לא למלא, להמרות את פיו ולהענש.
לא ממקום של מרדנות,
ככה זה כשאני סגורה.
התיבה פרטית הוצפה במספר הודעות לא מבוטלות המביעות דאגה.
הבלוג המיותם מסמן שאולי חלילה המנגינה פסקה.
ניסו לפרגן
שלחו מסרים של געגועים למילים
כתבו ששומרים על הבלוג גם בימי היובש
(הבוקר 311 צפיות, לא שיקרו לי)
ואני... סגורה!
יום, יומיים
שבוע
חודש
כלום
סגורה.
ופתאום
הופעת
תפסת נפח לא קטן מחיי
הפכת את שעות המחשב לזמן קסום.
נעצת את אישיותך בתוכי
והתחלת לחפור
ועם כל חפירה וחפירה שלך
אתה בוקע סתימות
וממלא את חלל גופי במילים
מילים של תחושות
מלים של עונג
מלים של רצון לעוד
מילים של תקוה.
מלים שמתפוצצות החוצה בזרם תאוותי.
מלים שאט אט בלי משים התחברו למשפטים
מילאו שורות
והאירו שוב את הבלוג.
אין טעם לנסות לתאר את מצבי כעת
יש/ אין אדון?
הכתיבה מעידה על סשן קשה מאוד שעברתי, האם אני בסדר?
האם נשמרה בטיחותי?
האם אני בתקופת התאכזרות אלי?
איך זה מסתדר עם מנגינה האישה האם המורה והמנהלת?
לא כדאי להכנס לתהיות
חזרתי
פרקתי מילים מתוכי
ממשיכה בנסיעה לתוך הגיהנום המתוק שמחכה לי.
-סוף פרולוג (פרולוג?) -
מכתב:
שלום לך
הידוע/ לא ידוע.
בסופו של דבר הותרת אותי אזוקה..
קיויתי שאחרי הסערה אתמול אזכה ליום חופשי.
אבל אני אזוקה.
יושבת בפתח הכלוב וחושבת מה הייתי עושה אילו הייתי חופשיה?
אתה יודע כמה מפחיד הכל מסביב
כמה קשה במיוחד ה...לבד.
אמרת שאני יצירתית 😄
אולי הייתי יוצרת את מסלול הבריחה החדש?
אולי בכלל הייתי עסוקה בשבילך.
מכינה אוכל
מנקה קצת
קוטפת פרחים חדשים כדי לזכות בחיוך שלך.
אני אזוקה
פעולות מוגבלות ביותר
לא ממש יכולה לבשל
קשה לקטוף פרחים עם ידיים מאחורי הגב
זה בסדר
לא מתלוננת
תלונה רק תחמיר את מה שמחכה לי.
התרגלתי
זה מוזר
אבל התרגלתי לסבל
כאילו משהו בתוכי מחכה לו.
ברגעים שאני שם בתוך מסכת היסורים הנוראית שאתה מעביר אותי, הכי הכי רע לי
הכי קשה לי
הכי בא לי למות... באמת.
אבל אחרי השקט
אחרי המבט הטוב שלך
אחרי שאתה דואג לי
אחרי שאתה לא שם על הכעסים שלי ויודע איך להרגיע אותי
פתאום אני נושמת לרווחה ומבינה
שהרגעים האלו שאתה מעניק לי, אלו רגעי התעלות
אלו רגעים שמובילים אותי למקום הכי עוצמתי שלי
רגעים שעלי להפעיל את כל מנות החוזק הקיימות בי
ולהתמודד
חייבת להתמודד
כי אתה דורש את זה
כי המילים היחידות שאתה אומר לי תוך כדי
"את חזקה אני בטוח שתעברי את זה."
אין בך שום חמלה באותם רגעים קשים
שום מגע של חום
שום עידוד
אבל אתה מכיר את החוזק שלי וחותר לקראתו.
היה קשה אמש
אמרת שלא יקרה לי כלום
מסתכלת על עצמי
מסיטה הצידה את סימני הצריבה ופסי החבל שנכרך על עורי
צדקת
כמו שתמיד אני לא מאמינה לך אבל בסוף אתה צודק.
לא קרה לי כלום.
בעצם כן קרה
גליתי שאני קצת יותר חזקה מימה שידעתי.
זכויות הייחום .... שלך!
לפני 12 שנים. 25 בינואר 2012 בשעה 11:51
