ישבתי במיסדרון בפתח החדר
ברקע נשמע ציפצוף המוניטור.
ספרתי את מספר הציפצופים
ידעתי שזה הדבר האחרון שמחבר אותי לביתי.
היא שכבה בחדר בעריסה קטנה
מלבד טיטול היתה עירומה לגמרי
התנור שמעליה חימם
היצטמררתי במקומה, לא היה לי קר גם לא חם
למעשה לא היתה לי שום תחושה
וכי מה יכולה להרגיש אמא שיודעת שאלו רגעי חייה האחרונים של ביתה?
שלושה רופאים לא משו מימנה
הזיזו צינורות הזריקו עוד ועוד חמרים
המוניטור המשיך לצפצף כאילו העבירה לי מסרים דרכו
לא הצלחתי לקרא אותה לא ניסיתי להבין
סתם ישבתי ככה
בחדר רעש והמולה
ואצלי שקט ריקנות שכזו
כולם ישבו בסמוך ודיברו בשטף
אולי זו היתה דרכם להתמודד עם המתח
אני רצייתי שקט להיות עם עצמי לנטרל הכל.
להקשיב לציפצוף המוניטור לדעת שבאותו רגע זה סימן החיים המובהק שלה
מקשיבה
שקט
המוניטור נדם
הכל קרה מהר מידי
הרופא יצא
בעלי והורי נגשו אליו
נשארתי לשבת חברתי מחבקת אותי ואני לא איתה
חלפו מספר דקות
בעלי והורי נכנסו לראותה
לעזאזל!!!
הבת שלי הקטנה שלי נפטרה הרגע בחדר ואני אפילו לא בוכה
מה עובר עלי?
הרופא ביקש שאבוא לראותה:
" בואי תכנסי תהיי איתה קצת
שתשאר לך מזכרת נעימה מימנה."
נשארתי לשבת.
בעלי יוצא מספר לי כמה היא יפה עכשיו לבושה ובלי מכשירים.
אני יושבת
הרופא מנסה שוב
" אל תישארי עם מראות הימים האחרונים כדאי שתזכרי אותה יפה כמו שהיתה
בואי תפרדי מימנה..."
חברתי מנסה:
"אם לא תכנסי עכשיו תתחרטי על זה כל החיים...."
כמה שנים חלפו מאז
לא ראיתי אותה במותה
אבל דמותה של ביתי נצורה בתוכי
אני לא זוכרת צינורות, את זה השארתי לתמונות.
אצלי בפנים יש דמות של מלאכית קטנה ותמימה שכל כך רצתה לחיות
הרבה נרות זיכרון מדליקים במשך השנה
אבל לנר הזיכרון שלה יש להבה מיוחדת
להבה המסכמת חצי שנה של טעימה מהחיים
חצי שנה שזכיתי להנות מימנה
חצי שנה שנגדעה בבת אחת
והותירה אותי עם דמעה...
