הרגע כתבתי לידידה את המשפט הבא:
"אני כאן אבל שותקת, לא מסוגלת לכתוב"
פתאום ראיתי דמעה קטנה שזלגה על שולחן העבודה במשרד.
מה באמת? אני בוכה?
למה לבכות? אני אמורה להיות חזקה
בשבילו
גם בשבילו
הבן המתוק שלי מצד אחד, האדון שלי מצד שני
שניהם שם.
אירוניה מוזרה של דאגה כפולה.
שלשום בבוקר אמרתי לבעלי שאני לא יודעת מה קרה אבל אני לא מצליחה להרדם.
שעות הלילה אחרי יום עבודה אינסטנסיבי, אני ממוטטת מעייפות.
הולכת לישון מקדם מהרגיל.
נרדמת ושעה אחרי זה מוצאת את עצמי מנהלת דו שיח עם השעון.
רואה את מחוגיו נעים באיטיות מרגיזה, עוד חצי שעה עברה, עוד רבע שעה
נרדמת לזמן מה ושוב מבט לשעון שלא שם עלי ומתקדם בקצב שלו.
חשבתי שאולי זו הזיקנה שהקדימה את זמנה
שאולי כדאי לי להתחיל להתמכר לכדורי שינה
שהרי זה לא יכול להמשך ככה, בסוף אתמוטט בעבודה.
בעלי החכם שמכיר אותי כל כך טוב יישב ברגע את כל מחשבותי.
"את דואגת ולכן את לא ישנה"
תמיד החשבתי את עצמי לאמא פטריוטית כזו. מפרגנת לחייל שלי, צוחקת איתו על כל הקשיים שהיו בדרך, מתחברת עם המפקדים.
חצי מהחייל שהוא משתייך אליו כבר מכיר אותי "האמא של...."
אז עכשיו אני דואגת!
עכשיו אני כמו כל האימהות שמספרות על לילות ללא שינה.
בימים שאני במשרד הרדיו כל הזמן דלוק ברקע.
"אזעקת צבע אדום ב..." ועוד אזעקה...
אולי פשוט צריך לסגור את הרדיו ולהמשיך בשגרת החיים השקטה שפה?
לא! מה פתאום!
ככה הכי מתאים לי שהרדיו ברקע ואני יודעת הכל.
אולי לשים מוזיקה נעימה שתעזור לי להרגע בלילות?
כן בטח, אני עם מוזיקה נעימה והבן שלי שם בחמ"ל עם מעט מאוד שעות שינה.
אני במיטה החמה והאדון שלי טרוט עיניים ולחוץ בתפקידו.
אז אולי ככה הכי מתאים לי.
לא לישון, להזדהות
ולהבין
שזה בסדר לדאוג.
""אם תרצה תוכל לפרוש לתוך עצמך.
אין בנמצא מקום מקלט שקט יותר, או פחות מלא דאגה."
http://photos2.fotosearch.com/thumb/CSP/CSP588/k5884876.jpg
