גופייה רטובה

כשנפלתי לתוך המילים שלך?,
מלאכת-מחשבת, מלכודת,
רגל על רגל, ללא כל טרחה,
בנחת ישבת, משקה בידך?,
דרך טבעות העשן על פניך?,
ראית? אותי מועדת.

לא, לא ראיתי שלא ראיתי אותך?,
בשלבי סולמות, נשברברורים,
בגווי נחשים חח-חלקלקים,
בסבך מילמוליך? תהומה יורדת,
נאחזתי בר?יק, בועטת, מוחה,
שטופת דמע וקסם, דיכדוכובסקי שמחה,
בחצץ קרקוריך? כדונה פלור מתנודדת.

חשבתיק אפנימ?לי פניאומ?טיק ש?ה-סוד המצב,
חיש אמצוץ פתיל הדרך שאו?ל-שועללה,
עת עקעק או מקק שקריך יפב-רק,
כששחרור משח?ראת מוסרות לב-הצב
משחירים תבונות פשע אדם שאוה?ב,
אשתחררה! אדאה על פנינת העכשיו,
ואצוף ואגיע למעלה.

הו, שחרור משוחרר ישחר שח-שוליים,
הנה פסעתי קדמתה כברת צ?ע?ף או שניים
מרזקנוק מי-אפסיים כשכו-לם ישנונאיים
רופס מדרף כץ רגלי בטחולים,
מטפסת צו?פ?י-שפתותיים
מזדקפת מבלי שתרגיש שתרחיש בין תגים ומילים
כמו נשך נמלול, כהתייבש מי רגליים.

כשנפלצתי לתהוך מילמילימים שלך,
ראה-ראית אותי, את אמי, את ביתי,
קיא עבר?(ע)תיד בצ?חו?ם הבלוליך?
פוץ לא פצית? צ?רו?ב-צ?ר?בו?ן שגעית?,
כשב??ב?ב??לו?ח א?ט?ש?-טשטשה עקבור צעדים
ובצל בצלצול שומחורבות השירים,
ככה: חרטאש?קר'ז-סוכרית?מ?ך? בערך,
מחייך? לעד מ?ת-רחקתי.






(אוף, היה קשה!)

מילים, מילים, אני אורגת אותן למרבד, למלבוש, סורגת אותן עמוד-עמוד ופורמת עין-עין, אני בונה בהן כבלבני-משחק, אות מפה ואות משם, עיצורים ותנועות, חידושים לשוניים וזיכרונות עבשים, ואז משמידה במחי-יד חטופה, מוחקת, מפוררת, נשארת עם גמגום היולי, בראשיתי, כתינוק שטרם למד להשתמש בהן כהלכה, כאילם המסגל לעצמו שפה חדשה, מלחכת אותן כשאני רעבה לחידוש או לטעם של פעם, מגלגלת אותן על לשוני, לועסת כמסטיק שוב ושוב עד שטעמן המתוק יפוג, ודווקא כשאין לי מה לומר אני דולה מתוכי עוד ועוד, יוצרת אותן כביצי עכבישה, כל מילה לבנבנה-שקופה מחוברת לבאה אחריה בריר דביק, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד עשרות אלפים, שרשראות רעילות הנפרדות ומתחברות באלפי צירופים, מעלה אותן גירה, ממחזרת אותן, מטילה אותן מלוא חופנים מעלה, כענן מתפזר, זורקת אותן בפניכם כמסך ערפל, כיריקת בוז, כדגל לבן מתנופף לעזרה.



בסופו של דבר יש רק שתי מילים מהן אי-אפשר להיחלץ:
אימא, אבא.

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

מלבן פרוש לרוחב. גודלו בין קצוות האלכסון 17 אינץ', כך אומרים, לא מדדתי בעצמי. אני רואה מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן, וכותבת את המילים מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן. אני רצינית מאד, ממושמעת ושקדנית, אך כנראה מטומטמת. אין בי שמץ יצירתיות, אז אני ממשיכה כאוטומט:
בשורה הכחולה העליונה מימין, ממוקמים שלושה סימנים לבנים בריבועים שגודלו של כל אחד כסנטימטר רבוע. הם תמיד שם, גם אם לא נכתב דבר. כמו חיילים ניצבים: קיצוני מימין ריבוע אדום ובו איקס. הוא לבדו אדום. גם אם אחליף את צבעם של האחרים, זה אפשרי, אתם יודעים, הוא יישאר אדום. מסוכן. סוגר. ריבוע של מוות, של מלאך המוות, ריבוע מת. לחצת עליו – נסגר עליך. לשמאלו ריבוע כחול ובו סימון של שני ריבועים קטנים יותר, זה על גבי זה, אחד מהם נדחף קדימה והשני מסתתר מאחוריו. אין חפיפה ביניהם. לו הייתה ביניהם חפיפה, לא היינו רואים את שניהם, היינו רואים רק ריבוע אחד. וזה מה שיש בעצם. ריבוע אחד, לא שניים. רק אחד, אלוהינו, אבל בשני מצבים פוטנציאליים. אלוהים אדירים! פעם היה לי פוטנציאל, זה מה שהמורים אמרו. משמאל לפוטנציה ריבוע אחרון ובו סימן של מינוס, כך נראה לי. או מקף. אין לדעת. וצריך, וחשוב. מינוס הוא שלילי, מקף החיבור הוא חיובי. כשמתקרבים עם הסמן הוא מודיע "מזער". אם אמזער לא אראה דבר. אתעסק במשהו אחר. עכשיו אין משהו אחר, אז אינני ממזערת.
אחרי שלושת הריבועים מופיעות המילים: Microsoft Word – אלול ורחמים עצמיים.
מלבנים וריבועים, קווים וזוויות ישרות. חשה ב-Horror Vacui, אימת הריק, השתיקה הרועשת, הצורך למלא את דף השתיקה בפרטים טכניים. תארי לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו וכו', אמרה המורה. אני רוצה, אבל המוח שלי ריק. אני באמת לא יכולה לחשוב על משהו לומר ומזועזעת מפני אי-יכולתי לעשות את שנדרש ממני. אז מתבוננת. אולי גם לי תבוא, כמו למטומטמת של פירסינג, איזו הארה. ואולי לא.
בשורה הבאה, על רקע בצבע תכלת, רשום בשחור ומימין לשמאל: X, קובץ , עריכה, תצוגה, הוספה, עיצוב, כלים, טבלה, חלון, עזרה. אני יודעת מה אומרים הסמלים. אינני יודעת מה זה אומר לתאר אותם. זה לא אומר כלום. שותקת וכותבת דברים כמו שבשורה השלישית יש רצף סמלים מיותרים לעריכת הטקסט. בלי תוכן וללא משמעות לא אשנה את צבעו של הטקסט, לא את סוג וגודל הגופן. ישור לימין ולשמאל זה כורח פוליטי, ומיקרוסופט זה כוח פוליטי. מירכוז, גברתי, מירכוז, זו חתיכת משימה, תתפסי מרחק מן התצוגה, תשמרי. תדפיסי לעצמך מקוריות בכתיבה. אל תבזבזי נייר ודיו לשווא. תשמרי, שמעת? הטקסט לא חשוב. הוא לא אומר דבר, בשביל מה לערוך? יושמדו הסמלים! ינופצו הסמלים שתחתיהם יקברו המילים שכבר אמרו את זה קודם לפני. לא משנה?
אני אומדת את הרחמים העצמיים בסרגל. השנתות מימין ומשמאל בגוון תכלכל, והשנתות במרכז על רקע לבן.
כל השאר אפור, ועליו לכאורה מונח דף לבן. זה הדף שלי. הדף שפעם היה נפתח אלי בכל עת. ולא עוד. הדף שבעטיו אינני מטיבה לאחוז בעט anymore. על אף שאינני מקלידה בצורה עיוורת, אני כנראה עיוורת. הדף הקורא לי, לפעמים, לא תמיד לפי הזמנה, לא תמיד עם התראה, לא תמיד בכוונה תחילה.
על הדף רווח מואר ואחריו כתובות באותיות חמש מאות מילים:

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

מה רואים בשוק?

באמצע כיתה ג' עברנו, אמא, אני ואחותי, לגור אצל סבא וסבתא בגבעתיים, ואני התחלתי בית ספר חדש בפעם השלישית. תוך ימים ספורים כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?", הפכתי לחביבת המורה וילדי הכיתה ירדו לחיי.
"נסעתי עם סבתא לשוק הכרמל. בתחילת הרחוב ראיתי איפה היא קונה את התחתונים שהיא נותנת לנו בימי-הולדת. כשהתבוננתי בצמיד "יהלומים" היא אמרה "אקנה לך משהו אחר-כך". נגררתי אחריה עם עגלת הקניות עם הגלגלים האדומים בין דוכני הפירות והירקות. בעוד סבתא עומדת לפני כל דוכן, ממשמשת כל ירק ופרי בידיה, צעקו המוכרים "הלו, גיברת, לא לגעת בסחורה!", וגם "כל דבר בעשרה!", "בנדורה-יא-בנדורה!", ו"אבטיח-מלמיליאן!". הבטתי בקולורבי ונזכרתי באבא. ראיתי פרי מוזר בשם אנונה, שאף פעם לא טעמתי, והתגעגעתי. סבתא קנתה ירקות וגם תפוחים ירוקים חמוצים לשטרודל, ותותים, שאמא תקצוץ בשמנת וסוכר, להמתיק את הכאב. בגלל הריח סבתא לא קנתה גויאבות שאמא אוהבת. את הקניות שמנו בעגלה והמשכנו במורד השוק. לפני היציאה התעכבה סבתא בדוכן ממתקים. נעצתי עיניים משתוקקות בדברי המתיקה, וסבתא אמרה "תשקול לי בבקשה קילו טופי". לבסוף יצאנו מן הצד השני של השוק אל החניון, שם חיכה לנו סבא, שכבר קנה בשר ודגים, עם הפלוץ-וואגן המסחרית החבוטה. סבתא חיככה תפוח בשרוולה ואמרה לי "הנה, קחי!", וחזרנו הביתה".
בתחתית העמוד המורה רשמה: "יפה מאד! אשמח אם תקריאי את חיבורך בקול רם. אני מאחלת לך קליטה קלה ונעימה בכיתתנו".

בכיתה ד', בשנה שבה התגרשו הורי, שוב התחלתי בית ספר חדש, רביעי. תוך זמן קצר התברר לי שחיי החברה שלי ברוממה מסתכמים בלשבת עם אחותי על המדרגות, לשמוע את הצעקות והצלחות המתנפצות בדירתנו השכורה, ולהתאבל על הכלב שלי, שנמסר לצער בעלי חיים. שוב כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?"
"הלכתי עם דודה שרה לערוך קניות לחג בשוק הבשר. ריח הדם והנוצות השרופות גרם לי לבחילה וסחרחורת. דרכנו בביוב, בבוץ ובדם שזרמו על הרצפה. ראיתי חצאי פרות תלויות על אנקולים, ראשי כבשים עם עיניים עצובות, ותרנגולות מבוהלות צפופות בכלובים. העופות המרוטים קצוצי הראש והרגליים נראו כמו תינוקות. דודה שרה הסבירה לי: "אלה ריאות של פרה, והחוטים האפורים התלויים הם מעיים, שממלאים בקיגל תפוחי-אדמה ועושים מהם קישקעס לטשולנט. הגוש שנראה כמו קקה של פרה, זו קיבה. מכבסים אותה יום שלם עד שהיא מלבינה. סבתא שלך היתה עושה מזה מעדן". בשואה הסבתות אכלו דברים הרבה יותר גרועים. כשאימא אומרת: "היא לא עשתה קיבה כבר יומיים", אני מנסה לדמיין מה הייתי מוכנה לאכול בכדי להישאר בחיים. אצל הקצב קנינו רגלים של עופות. בבית, אחותי ואני מנופפות ברגלי התרנגולות כפופות הציפורניים, רודפות זו אחר זו וקוראות "מכשושה!". דודה שרה בחרה מפלצת ואמרה לי: "זו לשון של פרה". לבסוף הלכנו לחנות הדגים. הדודה הצביעה על הגיגית, פסים כסופים ריצדו במים. המוכר התכופף פנימה ובחש בבריכה, לשונו משתרבבת בין שפתיו, ולכד ברשת דג שפרפר והתיז מים. "גיברת, מתאים לך לערב חג?". דודתי אישרה בהנהון והדג הוטח על הדלפק, מתעוות במרץ ומתנשם בכבדות. כשהמוכר הניף פטיש עץ, עצמתי את עיני. שמעתי קול חבטה ואת הדודה אומרת: "תשאיר לי את הראש שלם ותנקה לי אותו טוב-טוב". הדג פער את פיו, זימיו רוטטים, והמוכר לקח גרזן קטן. הסטתי את מבטי הצידה והתבוננתי באיש מונגולואידי שישב בחנות. נראה שמישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו (אולי אומרים לו "אדון שמש כבר זרח") ומוליכים אותו לחנות הדגים, ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים.
בארוחת החג אמא אמרה לי: "נו, תאכלי כבר! לשון את אוהבת", ואני רצתי לשירותים להקיא".

בתחתית העמוד המורה רשמה: לאמא של הילדה שלום, תיאמתי לכן פגישה עם היועצת.