גופייה רטובה

מה רואים בשוק?

באמצע כיתה ג' עברנו, אמא, אני ואחותי, לגור אצל סבא וסבתא בגבעתיים, ואני התחלתי בית ספר חדש בפעם השלישית. תוך ימים ספורים כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?", הפכתי לחביבת המורה וילדי הכיתה ירדו לחיי.
"נסעתי עם סבתא לשוק הכרמל. בתחילת הרחוב ראיתי איפה היא קונה את התחתונים שהיא נותנת לנו בימי-הולדת. כשהתבוננתי בצמיד "יהלומים" היא אמרה "אקנה לך משהו אחר-כך". נגררתי אחריה עם עגלת הקניות עם הגלגלים האדומים בין דוכני הפירות והירקות. בעוד סבתא עומדת לפני כל דוכן, ממשמשת כל ירק ופרי בידיה, צעקו המוכרים "הלו, גיברת, לא לגעת בסחורה!", וגם "כל דבר בעשרה!", "בנדורה-יא-בנדורה!", ו"אבטיח-מלמיליאן!". הבטתי בקולורבי ונזכרתי באבא. ראיתי פרי מוזר בשם אנונה, שאף פעם לא טעמתי, והתגעגעתי. סבתא קנתה ירקות וגם תפוחים ירוקים חמוצים לשטרודל, ותותים, שאמא תקצוץ בשמנת וסוכר, להמתיק את הכאב. בגלל הריח סבתא לא קנתה גויאבות שאמא אוהבת. את הקניות שמנו בעגלה והמשכנו במורד השוק. לפני היציאה התעכבה סבתא בדוכן ממתקים. נעצתי עיניים משתוקקות בדברי המתיקה, וסבתא אמרה "תשקול לי בבקשה קילו טופי". לבסוף יצאנו מן הצד השני של השוק אל החניון, שם חיכה לנו סבא, שכבר קנה בשר ודגים, עם הפלוץ-וואגן המסחרית החבוטה. סבתא חיככה תפוח בשרוולה ואמרה לי "הנה, קחי!", וחזרנו הביתה".
בתחתית העמוד המורה רשמה: "יפה מאד! אשמח אם תקריאי את חיבורך בקול רם. אני מאחלת לך קליטה קלה ונעימה בכיתתנו".

בכיתה ד', בשנה שבה התגרשו הורי, שוב התחלתי בית ספר חדש, רביעי. תוך זמן קצר התברר לי שחיי החברה שלי ברוממה מסתכמים בלשבת עם אחותי על המדרגות, לשמוע את הצעקות והצלחות המתנפצות בדירתנו השכורה, ולהתאבל על הכלב שלי, שנמסר לצער בעלי חיים. שוב כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?"
"הלכתי עם דודה שרה לערוך קניות לחג בשוק הבשר. ריח הדם והנוצות השרופות גרם לי לבחילה וסחרחורת. דרכנו בביוב, בבוץ ובדם שזרמו על הרצפה. ראיתי חצאי פרות תלויות על אנקולים, ראשי כבשים עם עיניים עצובות, ותרנגולות מבוהלות צפופות בכלובים. העופות המרוטים קצוצי הראש והרגליים נראו כמו תינוקות. דודה שרה הסבירה לי: "אלה ריאות של פרה, והחוטים האפורים התלויים הם מעיים, שממלאים בקיגל תפוחי-אדמה ועושים מהם קישקעס לטשולנט. הגוש שנראה כמו קקה של פרה, זו קיבה. מכבסים אותה יום שלם עד שהיא מלבינה. סבתא שלך היתה עושה מזה מעדן". בשואה הסבתות אכלו דברים הרבה יותר גרועים. כשאימא אומרת: "היא לא עשתה קיבה כבר יומיים", אני מנסה לדמיין מה הייתי מוכנה לאכול בכדי להישאר בחיים. אצל הקצב קנינו רגלים של עופות. בבית, אחותי ואני מנופפות ברגלי התרנגולות כפופות הציפורניים, רודפות זו אחר זו וקוראות "מכשושה!". דודה שרה בחרה מפלצת ואמרה לי: "זו לשון של פרה". לבסוף הלכנו לחנות הדגים. הדודה הצביעה על הגיגית, פסים כסופים ריצדו במים. המוכר התכופף פנימה ובחש בבריכה, לשונו משתרבבת בין שפתיו, ולכד ברשת דג שפרפר והתיז מים. "גיברת, מתאים לך לערב חג?". דודתי אישרה בהנהון והדג הוטח על הדלפק, מתעוות במרץ ומתנשם בכבדות. כשהמוכר הניף פטיש עץ, עצמתי את עיני. שמעתי קול חבטה ואת הדודה אומרת: "תשאיר לי את הראש שלם ותנקה לי אותו טוב-טוב". הדג פער את פיו, זימיו רוטטים, והמוכר לקח גרזן קטן. הסטתי את מבטי הצידה והתבוננתי באיש מונגולואידי שישב בחנות. נראה שמישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו (אולי אומרים לו "אדון שמש כבר זרח") ומוליכים אותו לחנות הדגים, ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים.
בארוחת החג אמא אמרה לי: "נו, תאכלי כבר! לשון את אוהבת", ואני רצתי לשירותים להקיא".

בתחתית העמוד המורה רשמה: לאמא של הילדה שלום, תיאמתי לכן פגישה עם היועצת.