גופייה רטובה

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

מלבן פרוש לרוחב. גודלו בין קצוות האלכסון 17 אינץ', כך אומרים, לא מדדתי בעצמי. אני רואה מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן, וכותבת את המילים מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן. אני רצינית מאד, ממושמעת ושקדנית, אך כנראה מטומטמת. אין בי שמץ יצירתיות, אז אני ממשיכה כאוטומט:
בשורה הכחולה העליונה מימין, ממוקמים שלושה סימנים לבנים בריבועים שגודלו של כל אחד כסנטימטר רבוע. הם תמיד שם, גם אם לא נכתב דבר. כמו חיילים ניצבים: קיצוני מימין ריבוע אדום ובו איקס. הוא לבדו אדום. גם אם אחליף את צבעם של האחרים, זה אפשרי, אתם יודעים, הוא יישאר אדום. מסוכן. סוגר. ריבוע של מוות, של מלאך המוות, ריבוע מת. לחצת עליו – נסגר עליך. לשמאלו ריבוע כחול ובו סימון של שני ריבועים קטנים יותר, זה על גבי זה, אחד מהם נדחף קדימה והשני מסתתר מאחוריו. אין חפיפה ביניהם. לו הייתה ביניהם חפיפה, לא היינו רואים את שניהם, היינו רואים רק ריבוע אחד. וזה מה שיש בעצם. ריבוע אחד, לא שניים. רק אחד, אלוהינו, אבל בשני מצבים פוטנציאליים. אלוהים אדירים! פעם היה לי פוטנציאל, זה מה שהמורים אמרו. משמאל לפוטנציה ריבוע אחרון ובו סימן של מינוס, כך נראה לי. או מקף. אין לדעת. וצריך, וחשוב. מינוס הוא שלילי, מקף החיבור הוא חיובי. כשמתקרבים עם הסמן הוא מודיע "מזער". אם אמזער לא אראה דבר. אתעסק במשהו אחר. עכשיו אין משהו אחר, אז אינני ממזערת.
אחרי שלושת הריבועים מופיעות המילים: Microsoft Word – אלול ורחמים עצמיים.
מלבנים וריבועים, קווים וזוויות ישרות. חשה ב-Horror Vacui, אימת הריק, השתיקה הרועשת, הצורך למלא את דף השתיקה בפרטים טכניים. תארי לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו וכו', אמרה המורה. אני רוצה, אבל המוח שלי ריק. אני באמת לא יכולה לחשוב על משהו לומר ומזועזעת מפני אי-יכולתי לעשות את שנדרש ממני. אז מתבוננת. אולי גם לי תבוא, כמו למטומטמת של פירסינג, איזו הארה. ואולי לא.
בשורה הבאה, על רקע בצבע תכלת, רשום בשחור ומימין לשמאל: X, קובץ , עריכה, תצוגה, הוספה, עיצוב, כלים, טבלה, חלון, עזרה. אני יודעת מה אומרים הסמלים. אינני יודעת מה זה אומר לתאר אותם. זה לא אומר כלום. שותקת וכותבת דברים כמו שבשורה השלישית יש רצף סמלים מיותרים לעריכת הטקסט. בלי תוכן וללא משמעות לא אשנה את צבעו של הטקסט, לא את סוג וגודל הגופן. ישור לימין ולשמאל זה כורח פוליטי, ומיקרוסופט זה כוח פוליטי. מירכוז, גברתי, מירכוז, זו חתיכת משימה, תתפסי מרחק מן התצוגה, תשמרי. תדפיסי לעצמך מקוריות בכתיבה. אל תבזבזי נייר ודיו לשווא. תשמרי, שמעת? הטקסט לא חשוב. הוא לא אומר דבר, בשביל מה לערוך? יושמדו הסמלים! ינופצו הסמלים שתחתיהם יקברו המילים שכבר אמרו את זה קודם לפני. לא משנה?
אני אומדת את הרחמים העצמיים בסרגל. השנתות מימין ומשמאל בגוון תכלכל, והשנתות במרכז על רקע לבן.
כל השאר אפור, ועליו לכאורה מונח דף לבן. זה הדף שלי. הדף שפעם היה נפתח אלי בכל עת. ולא עוד. הדף שבעטיו אינני מטיבה לאחוז בעט anymore. על אף שאינני מקלידה בצורה עיוורת, אני כנראה עיוורת. הדף הקורא לי, לפעמים, לא תמיד לפי הזמנה, לא תמיד עם התראה, לא תמיד בכוונה תחילה.
על הדף רווח מואר ואחריו כתובות באותיות חמש מאות מילים:

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים