גופייה רטובה

מילים, מילים, אני אורגת אותן למרבד, למלבוש, סורגת אותן עמוד-עמוד ופורמת עין-עין, אני בונה בהן כבלבני-משחק, אות מפה ואות משם, עיצורים ותנועות, חידושים לשוניים וזיכרונות עבשים, ואז משמידה במחי-יד חטופה, מוחקת, מפוררת, נשארת עם גמגום היולי, בראשיתי, כתינוק שטרם למד להשתמש בהן כהלכה, כאילם המסגל לעצמו שפה חדשה, מלחכת אותן כשאני רעבה לחידוש או לטעם של פעם, מגלגלת אותן על לשוני, לועסת כמסטיק שוב ושוב עד שטעמן המתוק יפוג, ודווקא כשאין לי מה לומר אני דולה מתוכי עוד ועוד, יוצרת אותן כביצי עכבישה, כל מילה לבנבנה-שקופה מחוברת לבאה אחריה בריר דביק, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד עשרות אלפים, שרשראות רעילות הנפרדות ומתחברות באלפי צירופים, מעלה אותן גירה, ממחזרת אותן, מטילה אותן מלוא חופנים מעלה, כענן מתפזר, זורקת אותן בפניכם כמסך ערפל, כיריקת בוז, כדגל לבן מתנופף לעזרה.



בסופו של דבר יש רק שתי מילים מהן אי-אפשר להיחלץ:
אימא, אבא.