משחקים והרהורים

השעה עשרה לאחת עשרה. אני נפרדת לשלום מהשכן שפגשתי בפארק ומאיצה בכלבותיי לכיוון הבית. בעוד כעשר דקות תשמע הצפירה, אני רוצה להגיע הביתה עד אז.
שתי דקות לאחת עשרה לפי השעון שלי. אני בחדר המדרגות. מורידה רצועות וקולרים, עולה עוד קומה ומגיעה סוף סוף הביתה. מציצה בשעון בעצבנות. ניגשת אל המקרר, מוציאה ריוויון ונותנת לבנות. מציצה שוב בשעון.
נזכרת בטקס יום הזכרון שראיתי פעם, בטלוויזיה, לפני שנים. השעה היתה כמעט שמונה. "בעוד מספר דקות", הכריז הקרין, "תשמע הצפירה". או שזה היה "תשמע צפירת יום הזכרון", או שזה היה "תשמע הצפירה לזכר חללי צה"ל". איני זוכרת בדיוק.
מה שאני כן זוכרת זה את הציפיה. עמדנו שם, מול הטלויזיה, וחיכינו לצפירה שתתחיל. הבטתי על המסך, הבטתי בכולם: בחיילים שעמדו בדום מתוח, באנשים שבקהל, באלה שכנראה ישתתפו יותר מאוחר בטקס, בקצינים, בהורים השכולים. בפוליטיקאים שעמדו על הבמה. וכולם עומדים באותה ציפיה מתוחה, מחכים לצפירה שתתחיל. סופרים את הדקות, את השניות. מצפים. לא יודעים מה לעשות.
לחיילים זה הכי קל, במובן מסוים: הם צריכים פשוט לעמוד בדום מתוח. זה מה שהם צריכים לעשות עכשיו, עד שהצפירה תתחיל, וגם במהלכה. אני מניחה שלאחריה הם יעברו לנוח, אולי יעבור לתרגילי סדר כלשהם. כנ"ל לגבי הקצינים, למרות שכנראה יש להם משימה נוספת: לשים עין על החיילים.
אבל הקרין? והפוליטיקאים? ברור שאינם יכולים לפתוח בדברים, שכן הצפירה עלולה לקטוע אותם. מאידך, לעמוד סתם כך ולשתוק גם אינם יכולים, שהרי עיני כל האומה נשואות אליהם. שומה עליהם לעשות משהו.

"בעוד מספר דקות", עובר קולו של הקריין בראשי, בעודי תוהה האם אספיק לשים את הריוויון במקרר לפני שהצפירה תתחיל. בעודי עומדת עם הקרטון בידי, תוהה, הגיעה התשובה: הצפירה החלה. צליל גואה ועולה, רם ונישא; צליל, המאחד את כל עם ישראל בכאב הבלתי נסבל של השכול. הנחתי את הריוויון על השולחן, הצצתי לשבריר שניה בשעון (10:49:47), נעמדתי בעמידת נוח והרכנתי את ראשי.

כשהייתי ילדה גרמה לי הצפירה לאי נוחות מסוימת. נתחיל מזה שתמיד הייתי בחברה כלשהי כשהיא נשמעה, מה שגרם לי להרגיש עוד פחות בנוח. נמשיך מזה, שלא ממש ידעתי מה לעשות ואיך לנהוג; אילצתי את עצמי לחשוב על כל הדברים העצובים שאני מכירה, על הדברים הכי עצובים והכי נוראיים, ולהיות עצובה בכוח. לחשוב על ההורים שאיבדו את ילדם, לחשוב על אנשים רעים, על מלחמות ועל הרג. זה לא תמיד עבד, והעובדה הזו גרמה לי להרגיש ממש רע עם עצמי.
עם השנים דברים השתנו. ראשית, חוויתי שכול באופן אישי; חייו של חבר קרוב נגדעו במפתיע. שני, התבגרתי, למדתי להסתכל על דברים בצורה אחרת.
אני חושבת שהיחס שלי לצפירה התחיל להשתנות ביום הזכרון לשואה, או בשמו המלא: יום הזכרון לשואה ולגבורה. גם ביום זה נהגתי לאלץ את עצמי לכאוב; במהלך הצפירה עברו בראשי כל מיני תמונות, בשחור לבן, ממחנות ריכוז ושל ניצולים - תמונות שראיתי בטלוויזיה או בעיתונים; בגיל קצת מאוחר יותר עבר לי בראש סיפורו של סבא שלי, על מה שעבר ועל איך ניצל, בזכות תושיתו, מציפורני הנאצים; ובכל אחת מהפעמים הללו, בכל אחת מהצפירות, כשהגיע סוף הצפירה נותרתי עם טעם מוזר; עם כאב שהוא לא לגמרי שלי מחד, אך שאיני יודעת להתגבר עליו מאידך.

אבל זה השתנה. זה השתנה, ברגע שהבנתי שמדובר ביום הזכרון לשואה ולגבורה, לא רק לשואה. ברגע שהבנתי שמותם של חיילי צה"ל, עם כל הכאב שבדבר, הוא זה שמאפשר לי ולשכמותי לשבת בביתי הבטוח ולכתוב את שאני כותבת מבלי לדאוג מהפגזה פתאומית, השתנה גם כל הלך המחשבה שלי בזמן הצפירה.
עכשיו, כל צפירה נחלקת אצלי לשני חלקים. ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בחלק הראשון אני חושבת. חושבת על איך קרה כזה דבר. איך ייתכן שרצח עם, רצח עמים, נעשה בכזו שיטתיות? בכזו יעילות? מבלי שאנשים ימחו? המחשבה הזו מפחידה אותי, המחשבה הזו מדאיגה אותי. המחשבה הזו גורמת למשפט אחד לעלות בראשי: לעולם לא עוד!
ועם המשפט הזה, עם רוח הלחימה שהוא מפיח בי, אני עוברת הלאה, לחלק השני של ההלך המחשבתי שלי: לגאווה. כי כן היו כאלה שמחו, וכן היו כאלה שיצאו נגד. היה את מרד גטו ורשה, היו הפרטיזנים. היה את סבא שלי, שיצא מהמרתף בו התחבא אל לבו של שטח אש, תחת הפגזה כבדה, כדי להשיג לעצמו ולשאר המסתתרים קצת אוכל מהשדות הנטושים. היו יהודים שנלחמו, שהשיבו מלחמה שערה. ולכן, אם בתחילת הצפירה אני מרכינה את ראשי, הרי שבסופה אני זוקפת אותו: היהודים ניצחו. ועל אפם ועל חמתם של כל שונאינו, קמה מדינת ישראל.

צפירת יום הזכרון לחללי צה"ל מתחילה גם היא בהרכנת ראש. לזכרם של הנופלים, של אותם חיילים אמיצים שחירפו נפשם מנגד. לאות הזדהות עם כאבם של ההורים, אשר איבדו את היקר להם מכל. כאב שאי אפשר להכיל ושאין דרך להתמודד איתו, כי במציאות נורמלית הורים לא מאבדים את הילדים שלהם. וגם, להבדיל, לעובדה שאנחנו חיים במציאות כזו שמאלצת אותנו להחזיק צבא, שמגן עלינו.
ואז, שוב מתחילה הגאווה לבצבץ. יש לנו מדינה, מדינת ישראל. טפו טפו טפו, הגברת בת כבר שישים פלוס, בלי עין הרע. צה"ל ממלא את תפקידו היטב: מגן על תושבי מדינת ישראל. בהחלט יש במה להתגאות: מדינה צעירה המפתחת אמצעי לחימה מהטובים בעולם, מדינה קטנה שמיצאת מומחים ללוחמה בטרור לכל העולם, ובכל זה בשישים ושתיים שנים בסך הכל. צבא ששומר עלינו כאן, שגורם לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש בטוחים. חושבת על חיילים נלהבים, על ציונים צעירים, על אנשים שמוכנים ושמחים להשקיע במולדת. ואז, אני נמלאת גאווה. וגם הצפירה הזו מסתיימת בהרמת ראש: כי יש לנו מדינה, והיא שלנו, ויש לנו את צה"ל שממשיך להגן עליה ועלינו למרות הכל.

יהי זכר הנופלים ברוך
שלא נדע עוד שכול
יום עצמאות שמח ומלא גאווה!