זה התחיל לא מזמן, באחת הפעמים בהן באתי אליך. דיברנו, וצחקנו, וכרגיל זה איכשהו התגלגל לסקס. התחלנו בחדר של המחשב, שוב כרגיל, ובשלב מסוים עברנו לחדר השינה.
יש לי בעיה איתך: מאוד קשה לי להביא אותך לסיפוק. אני אף פעם לא יודעת מה מגרה אותך ומה לא, מה עושה לך את זה ומה סתמי בעיניך. אין לי מושג מה עובר בראש היפה הזה שלך, שלא לומר - בזין המדהים הזה שלך. ומה שיותר גרוע זה, שכשאני שואלת אותך מה אתה רוצה, מה יגרה אותך או מה ישמח אותך - אפילו אתה בעצמך לא יודע.
באותו היום החלטתי לנסות בכל זאת. אני לא זוכרת אם רק התמזמזנו קצת או שכבר שכבנו, אני רק זוכרת שבשלב מסוים ירד לך החשק. או לפחות הבולבול.
"תגיד", שאלתי, מיואשת כמעט, "מה אתה רוצה שנעשה? מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך? כדי לגרות אותך? תגיד לי, כל דבר." שאלתי, ולא באמת ציפיתי לתשובה. לכל היותר, ציפיתי ל"לא יודע" נבוך, מלווה במשיכת כתפיים סתמית.
אבל אז הפתעת אותי. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל בגדול, שאלת אותי אם אני רוצה שתקשור אותי. "כן", השבתי מיד, מבלי לחשוב. ושניה לאחר מכן, כשהבנתי מה שאלת ומה עניתי, נמלאתי באנרגיה חדשה; הבטתי בך, נחושה ונרגשת, ועניתי: "כן, אני רוצה".
בדיעבד הסתבר לי שהתשובה שלי הפתיעה אותך. היית בטוח שאסרב. תכל'ס, לא היית צריך באמת להיות מופתע; אחרי הכל, כבר נתתי לך לחנוק אותי. ואמרתי לך שאתה גורם לי לרצות שתשלוט בי. וכבר מזמן אמרתי לך שתהיה שולט מצוין.
אז הסכמתי. במהרה מצאת חבל וקשרת אותי, במיומנות שגרמה לי לחשוד שזו לא הפעם הראשונה בה אתה עושה את זה. החבל היה קצת קצר, התנוחה לא היתה הכי נוחה, אבל זו בהחלט היתה חוויה מעניינת. שלא לומר, מרגשת וייחודית.
מעולם לא הבנתי איך אדם א' נותן לאדם ב' לעשות לו כאלה דברים: לקשור אותו, להעמיד אותו במצב של חוסר אונים מוחלט. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות בכזה מצב של חוסר אונים, למרות שהיו לי בני זוג וחברים שסמכתי עליהם מספיק. למרות שהכרתי אנשים, שלו היו מבקשים לקשור אותי הייתי מאפשרת להם, כי אני בוטחת (או שבטחתי) בהם מספיק.
אבל אף אחד לא ביקש, לפניך. ואף אחד לא קשר אותי, לפניך. וגם אם יכולתי לברוח, גם אם יכולתי להתיר את הקשרים, בחרתי שלא לעשות זאת. לא עלה בדעתי בכלל לבדוק את האפשרות הזו; ידעתי שאני בידיים טובות. בידיים שלך.
התנוחה היתה מאוד לא נוחה; ידיים מאחורי הגב, רגליים מקופלות לאחור, לולאה סביב הצוואר. בחלק מהזמן שמת לי כרית על הפרצוף, כדי שלא אראה מה אתה עושה וכדי שלא תשמע את השטויות שלי, וזה היה לי מאוד לא נעים; גם חם מאוד, וגם הקשה עליי את הנשימה. אבל כל אלה היו זניחים. לא ידעתי את נפשי; מצד אחד הרוגע הזה, הבטחון. התחושה שמעולם לא חשבתי שאחווה כשאני במצב כל כך חסר אונים; התחושה שיש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו לחלוטין. הרגשת בטחון למרות חוסר האונים, ואולי דווקא בגללו, זה לא משהו שחשבתי שאפשר להרגיש. וזו תחושה מופלאה ומרתקת. ביני לבין עצמי, תהיתי אם זה מה שנקרא "סאב ספייס". אם כן, חשבתי, בהחלט לא הגזימו בתיאורו.
יחד עם כל אלה, פיעמה בי התרגשות מסוג שונה. בכל רגע ניסיתי לבחון האם אתה נהנה. אצלך קשה מאוד לדעת כאלה דברים, מה עושה לך את זה ומה לא, כך שלא נותר לי אלא לקוות שכן. הלוואי, חשבתי לעצמי, בנואשות כלשהי, הלוואי שהוא אוהב את זה. הלוואי שסוף סוף מצאתי את הדרך. הלוואי שסוף סוף מצאתי משהו שמענג אותו. והמחשבה הזו, האפשרות הזו, הרעיון שאולי מצאתי משהו שאתה אוהב ושיעניק לך ריגוש מיני, מלאו אותי באושר ובעונג לאין שיעור. מהפעם הראשונה שלנו ביחד אני מחפשת את הדבר הזה, המיוחד, שיענג אותך. הייתכן שמצאתי, סוף סוף?
ואתה, דום מדהים שכמותך! במהלך כל הסשן רק חיפשת עוד ועוד דרכים לענג אותי. או לפחות כך זה הרגיש. אפילו זכיתי להרגיש את הלשון שלך בתוכי, מה שלמרבה הצער לא קורה לעולם. ליטפת אותי, ליקקת אותי, נישקת אותי, עינגת אותי.
אמרתי לך שאתה שולט טבעי, זוכר? ועדין כל כך. כשאמרתי לך שאני צריכה לשירותים צחקת בחיבה, כרגיל, התרת קצת את הקשרים ואפשרת לי להגיע לשם. כשביקשתי לשתות השקית אותי, מחזיק את ראשי ברוך, מטה את הכוס אט-אט, בזהירות, שלא יישפכו ושלא איחנק. והכל באותה רכות, באותה עדנה, באותו רוגע שגורם לי לרצות להיות שלך לתמיד.
הסשן נגמר, אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה שם. אני כן זוכרת שבסוף שאלתי אם נהנית, ואמרת שכן. ואני הייתי כל כך מאושרת!
ואז, הגיע השאלה שהפתיעה אותי. אחרי הכל, אין זה ממנהגך ליזום או להעלות רעיונות חדשים. אם יש משהו שמפריע לי בך זה העניין הזה, הפסיביות שאתה לרוב לוקה בה.
אבל לא רק זה הפתיע אותי. זה היה שילוב בין השניים: עצם העובדה שיזמת, והתוכן של מה שאמרת. שכן, קצת יותר מאוחר, אחרי שנגמר הסשן, והאסורים הותרו, ושאלתי אותך אם נהנית, ואמרת לי שכן... אחרי כל אלה, הסתכלת עליי, מהוסס קמעא. ואז, פתחת את פיך ואמרת, שוקל את מילותיך בקפידה, מגמגם כמעט: "טוב, נו... את רוצה, בפעם הבאה, לקשור אותי?"
(...המשך יבוא.)
לפני 14 שנים. 2 במאי 2010 בשעה 19:11
