משחקים והרהורים

מאז שהצעת לי לא חדלתי לחשוב על זה. בלילות, לפני השינה, פנטזתי על זה בזמן שעשיתי ביד. לפעמים גם בשעות אחרות של היום, פתאום היה מתחיל לרוץ לי בראש איזה תסריט נחמד ואני הייתי נרטבת. לפעמים זה קרה באיזו הרצאה, ואני הייתי צריכה, בכח, להחזיר את המחשבות שלי למקום הנכון. אבל עם כל הכבוד לפיצול העל-דק של אטום המימן, שום דבר לא היה מסוגל להתחרות בזה.
בפנטזיה שלי קשרתי אותך, הצלפתי בך, העברתי אותך סשן שלם. זו היתה פנטזיה מפורטת כל כך, מגרה כל כך, כמעט ולא חשבתי על שום דבר אחר. ולא שהיה שם משהו שונה מהרגיל, לא היה שם משהו שמעולם לא עשיתי או שלא קיבלתי המון תחינות שאעשה. אבל זה כן היה שונה, כי זה היה איתך. וזה כן היה שונה, כי ידעתי שזו לא סתם פנטזיה, אלא אחת שהולכת להתממש. בקרוב מאוד.
***
"את רוצה לקשור אותי?" שאלת אז, בסופה של אותה פעם. הייתי המומה מההצעה, לא חשבתי שתגיע ממך הצעה כזו. "כן, אני רוצה", עניתי. "מאוד", הוספתי, בחיוך. "אתה מסתכל עליי בפרצוף שאומר: 'אני הולך להתחרט על זה'", המשכתי, חיוכי מתרחב. "סביר להניח", אמרת אתה, במעין חוסר אונים משועשע, גורם לחיוך שלי להתרחב אפילו יותר.
***
אני לא זוכרת כמה זמן מראש החלטתי. אם היה זה יום לפני או יומיים, שבוע מראש ואולי בכלל ברגע האחרון, אבל הודעתי לך שביום העצמאות אגיע אליך לבצע בך את זממי. ומאותו הרגע הייתי מסוגלת לחשוב רק על דבר אחד, על מה שעומד לקרות באותו היום.
פחדתי שאאחר. אני שונאת לאחר, למרות שאני מאחרת כל הזמן. אולי דווקא בגלל. ותמיד, אבל תמיד, כשאני אומרת לך שעה מסויימת - אני מגיעה לפחות חצי שעה אחרי. כך גם הפעם: קבעתי בשבע, אולי שבע ועשרה, וכשהתקרב הזמן המיועד צלצלתי להודיע שאגיע בשבע וחצי ככה. אתה גיחכת, לא היית מאוד מופתע. אני התחלתי לעשות את החישוב: אני רוצה לצאת עם הכלבות לפני שאצא לדרך. אני רוצה לאכול, לא מוקדם מדי כדי שלא אהיה פתאום רעבה באמצע, לא מאוחר מדי כדי שהרגשת הכבדות של לאחר הארוחה כבר תחלוף עד שאגיע אליך. וכמובן, אחרי מקלחת, כדי שיהיה לכולנו יותר נעים. והמקלחת צריכה להיות לאחר שאחרבן, והחרבון יהיה, מן הסתם, פרק זמן כזה או אחר אחרי האוכל. רציתי שהכל יהיה מושלם, שלא תהיה אפילו פשלה קטנה אחת.
אחר כך צלצלתי שוב, להודיע שאגיע באיחור של שעה וחצי מהשעה המקורית. "אגיע בתשע", הודעתי לך, ואתה, משועשע כולך, ענית: "טוב, אז לצפות לך בעשר וחצי ככה?"
***
לפני שהגעתי אליך הצצתי במגרת השעשועים שלי, לבדוק את תכולתה. מזמן לא שיחקתי עם הצעצועים שהיו שם, גיליתי דברים ששכחתי מקיומם. ארזתי חבל וכיסוי עיניים, צלצלתי אליך כדי לשאול על שאר הדברים. "צלצלת להודיע שאת מגיעה בעשר?", תהית. "תגיד", התעלמתי באלגנטיות, "להביא גם שוט?". ומיד המשכתי: "איזה שוט אתה מעדיף, כזה עם זנבות או כזה עם... לא זנבות? נו, עם פלסטיק כזה?" "מה זה זנבות?" תהית, חושש קלות. "לא משנה, אני אביא, מקסימום לא נשתמש בו", פסקתי וניתקתי את השיחה. דקה לאחר מכן צלצלתי שוב: "תגיד, אתה בקטע של שעווה רותחת?" התעניינתי, תוך שאני בוחשת את הספגטי שעל האש. "אההה..." הגיע התשובה מעברו השני של הקו, הייתי מוכנה להישבע שאתה מבועת. "אההה...", המשכת, מנסה נואשות למצוא תשובה הולמת, "אההה... לא יודע...." "טוב, אני אביא", הלכתי לערבב את הספגטי, "מקסימום לא נשתמש בו. ותגיד, להביא את ה---" "תביאי מה שאת רוצה", נמאס לך, "אני סומך עלייך". ולאחר שנייה של שתיקה, אתה פלטת "אופס", ואני פלטתי "אני לא מאמינה שאמרת את זה" בשילוב עם צחוק רועם. "צריך לתעד את זה!", צהלתי, "מזל שאני מקליטה את כל השיחות שלנו!" "נו, לא התכוונתי", ניסית להתחמק, "את אדם לא אמין בכלל, אני לא סומך על אף מילה שאת אומרת ו---. "לא יעזור לך!", המשכתי לצהול, "אמרת שאתה סומך עליי! ועכשיו גם אמרת שאני אדם, גם את זה הקלטתי!" וכך, שאני צוהלת ומבטיחה להגיע בתשע בדיוק, סיימנו את השיחה.
***
הספגטי היה טעים ומהנה, למרות (ואולי בגלל) שהייתי מתוחה ונרגשת. החרבון היה נעים, כך גם המקלחת לאחר מכן. לעזאזל, כל כך חיכיתי לרגע הזה, לסיטואציה הזו, למה אני תמיד חייבת לאחר? האם לקחתי את הכל? כן, כולל ההפתעה שהכנתי לך וכולל דברים שבכלל שכחתי מקיומם. הבאתי את כל מה שהיה לי במגרה, פרט למצבטי הפטמות. אני לא אוהבת את המצבטים, למעשה הם די מרתיעים אותי. קניתי אותם רק כי האקס שלי ביקש, לא השתמשתי בהם מעולם. אמא'לה, רק המחשבה עליהם מעבירה בי צמרמורת.
מה שכחתי? רפרוף מהיר על הכל. כיסוי עיניים, שוטים, צעצועים, קונדומים כמובן... חבל שאין לי גאג, חשבתי לעצמי. לקחתי זוג מכנסי בוקסר, אמרתי לעצמי שמקסימום אדחוף לך אותם לתוך הפה. ארנק, נייד, הפאנל של הרדיו-דיסק... שכחתי משהו? עברתי בראש שוב על הכל. אני לא רוצה לשכוח כלום. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן, הכל חייב להיות מושלם. פיפי אחרון (בטח העשרים במספר בחצי השעה האחרונה. יש לי נטייה להשתין הרבה, בפרט כשאני נרגשת), שלום לכלבות - ואני בדרך.

(...המשך יבוא...)