משחקים והרהורים

רבתי איתו. עם אחד החברים הכי טובים שלי.

קרה משהו, לא משנה מה. הוא הגיב בצורה מסוימת, אני חשבתי שהתגובה שלו מוגזמת לחלוטין.
רבנו. הוא אמר כמה דברים. כעס. קצת עליי, הרבה על עצמו.

כעסתי. קצת על עצמי, בעיקר עליו. הכעס כלפיו התעצם, כשהבנתי שהוא גרם לי לכעוס על עצמי ללא כל סיבה נראית לעין. או, לפחות, בלי סיבה אמיתית. רק בגלל התגובה המאוד מוגזמת שלו.

רבנו. אמרתי לו מילים קשות. לעגתי לדברים שאמר.

נזפתי בו שניות ארוכות, אולי דקה אפילו. בדיעבד, כך אמר, נראה לו כאילו נזפתי בו במשך דקות ארוכות.

הוא קם והתכוון ללכת. נבהלתי. לא רציתי שילך. רציתי שיישאר ושנפתור את זה. חשבתי, שאם ילך לא נפתור זאת לעולם.

מבוהלת למחשבה שילך, תפסתי בזרועו בזריזות. לרגע הופתעתי מכמה שהיא שרירית. "אל תלך", אמרתי, "אני מצטערת, בבקשה אל תלך."

הוא לא הלך. שב והתיישב.

נרגעתי. עדיין הייתי מתוחה, אבל ידעתי שהוא לא ילך. לפחות לא לדקות הקרובות. וזה הרגיע אותי קצת. פחדתי לאבד אותו, את החבר הכל כך טוב הזה שלי.
התנצלתי שוב. חיבקתי אותו. התנצלתי. דיברנו. המשכנו לדבר. גם על הא ועל דא, גם ניהלנו שיחה קלילה - אבל מה שקרה נשאר, כמובן, ברקע.

---

בינתיים אין סוף טוב. אין סוף בכלל. אני עדיין כועסת עליו, הוא עדיין כועס עליי ועל עצמו. אני עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין יקר לי. די הבנתי שזה הדדי. "את יכולה להפסיק להיות היסטרית, הקשר שלנו לא ישתנה מהבחינה הזו", הואיל בטובו להרגיע אותי, משועשע למחצה כהרגלו.

---

מכל הדקות הללו, הרגע שהכי נחרט בזכרוני היה הרגע בו קם וכמעט הלך, לאחר הדקה הארוכה בה נאמתי. "אתה נראה כאילו אתה הולך לבכות", אמרתי לו, מבוהלת. אולי הוא הבין את הנימה שלי לא נכון, אולי הוא חשב על זה עוד קודם. אבל הוא פשוט קם והלך. וזה הבהיל אותי אפילו יותר.
אני זוכרת את המשפט או שניים האחרונים שאמרתי, או לפחות את הרעיון הכללי. אני זוכרת בבהירות את המשפט שלעיל. ואני זוכרת, בבהירות רבה אף יותר, את הרגע בו הוא קם וכמעט הלך. את הרגע בו נעתק לבי מחזי בבהלה, את הדחיפו?ת בה אחזתי בזרועו, את הזרוע השרירית והגברית שלו בתוך ידי. באותו הרגע, למרות שהייתי מבועתת מהרעיון שהוא ילך ולא ישוב לעולם, שהקשר הנדיר שיש לי עם האדם המדהים הזה פשוט יגדע באיבחה של רגע - עדיין הצליח לי לעבור לי בראש: "וואו!" לא במילים, בתחושה. זרוע גברית זה אחד הדברים שהכי עושים לי את זה. לא מנופחת חלילה, פשוט גברית. בדיוק כמו שלו.

---

מוטרדת, אני מריצה בראשי את מהלך העניינים שוב ושוב. מנסה לשחזר כל פרט, מנסה להיזכר מה, לעזאזל, אמרתי לו. ולא משנה כמה אני מתאמצת, לא חשוב כמה אני מנסה להיזכר - כל שעובר בראשי הוא אותו הרגע. הרגע בו אחזתי בזרוע שלו, והתפעלתי מכמה שהיא גברית.
רק רגע אחד קטן.
הבזק.