משחקים והרהורים

השלמנו, ברור שהשלמנו. השלמנו עוד לפני שהוא הלך ממני, באותו לילה. אבל עדיין כעסנו, עדיין זה עמד באויר.

אחר כך דיברתי איתו. לא ידעתי אם לדבר על זה או לא. לא ידעתי מה לעשות; מצד אחד, ידעתי שהדבר שהוא הכי צריך עכשיו זה דוקא לא לדבר איתי. מצד שני, לא הייתי מסוגלת להרפות: הרגשתי שהרסתי משהו ושחובה עליי לתקן. והידיעה שאני לא מסוגלת לתקן את זה גרמה לי לתחושת תסכול וחוסר אונים והוציאה אותי מדעתי.
כשדיברתי איתו בערב, שאלתי אותו לגבי משהו שהבטחתי לו לעשות עבורו. "את עדיין מתכוונת לעשות את זה?", תהה. "למה לא?", תהיתי אני. "מה, בגלל שאני כועסת עליך?" וכדי להבהיר, הוספתי: "נו, אבל למה אתה טיפש? זה שרבנו וזה שאני כועסת עליך לא אומר שאנחנו לא חברים יותר. אני יכולה גם לכעוס עליך וגם לעשות את הטובה הקטנה הזו בשבילך."
"טוב, תודה", הוא ענה, קצת נבוך. "ותפסיק להיות כזה טיפש", הבהרתי אני.

דיברנו למחרת. קצת על עניינים טכניים (אותם סידורים כאמור), וקצת על עניינים אחרים. אחר כך הוא היה צריך ללכת, ולי גם כך היה מבחן ללמוד אליו, כך שלא היה לי זמן לחפירות.

זהו, זה עבר. אולי דיברנו על זה עוד פעם או פעמיים, אבל ממש בקצרה וכמובן ללא תוצאות. סיפרתי לו שהמאורע ממנו חשש לא התרחש. זה קצת הרגיע אותו, אני חושבת. מכל מקום, אני חושבת שהוא היה מופתע לטובה מכך שלא חפרתי לו על הנושא. בכל זאת, יש לי מבחן ללמוד אליו.

הזמן חלף. לא הרבה, יום או יומיים. נראה שהמאורע עבר. המתח בינינו נעלם, לפחות מבחינתי. דיברנו על הא ועל דא, לא הזכרנו את זה כלל. שוב, נוכחתי לדעת עד כמה הוא חבר טוב ועד כמה אני בת מזל שיש לי אותו.

---

במבחן, למקרה שאתם תוהים, נכשלתי. במבחן החברות, לשמחתי, הצלחנו שנינו.