משחקים והרהורים

הקדמה: אי עמידה בלו"ז
יום חמישי. אתמול היה יום מאכזב מאוד, הכל בגלל התרגולים המחורבנים הללו. כוסומו, מי היה מאמין שייקח לי כל כך הרבה שעות לעבור על תרגול מסריח אחד? והקטע המרגיז הוא, שלו הייתי מסתכלת בויקיפדיה מלכתחילה במקום לנסות ולהבין מה כתבנו בשיעור או מה כתוב בדפים שבאתר, הייתי חוסכת לעצמי חלק גדול מהזמן הזה. אתמול גם לא הלכתי לחדר הכושר, בגלל התרגול המחורבן הזה. לא עומדת בלו"ז, מתכננת ללכת עכשיו.
כוסומו, אלך יותר מאוחר. זוכרת גם אותך. אני צריכה לקפוץ אליך, אולי תרצה לדבר קצת, לפרוק. אני צריכה גם ובעיקר ללמוד, המבחן ביום שלישי ואני מרגישה כאילו הידע שלי בסטתרמית הולך ומתמעט.
קמתי שעה וחצי מאוחר מדי, דחיתי את ההליכה לחדר הכושר. לא יודעת מתי תחזור לאיזור ותרצה להיפגש. אולי תבוא אליי, סביר להניח שתעדיף שאבוא אליך.
מנסה ללמוד. בדיוק החלטתי לדחות את אימון הכושר, וחשבתי שאם כך אני יכולה לאכול עכשיו. פתאום, הטלפון מצלצל. משבר מס' 1 ניצב בפתח.

***

חלק א': משבר מס' 1
יש אדם אחד בעולם כולו כלפיו יש לי רגשות אמהיים חזקים כל כך. נכון, יש לי רגשות אמהיים גם כלפי האחים שלו, אבל כלפיו הם הכי חזקים. אולי בגלל שהחיבור בינינו חזק כל כך, אולי כי יש בינינו כל כך הרבה במשותף. אולי כי הם שבעים, מרוצים, ואילו הוא כמוני - רעב, עמוס משברים.
כשהאדם הזה מתקשר אליי, אני לא יכולה שלא לענות. כשהאדם הזה מבקש ממני משהו, אני פשוט לא מסוגלת לסרב.
כך, מצאתי את עצמי שמחה על שלא נסעתי להתאמן; לו הייתי נוסעת, לא הייתי יכולה לענות לטלפון ולא הייתי אוספת אותו. אז אספתי אותו, וחיבקתי אותו. חיבוק של אם אוהבת ומגוננת. חיבוק, של מי שרוצה לתת את הכל, אך יודעת שלא משנה מה תעשה - היא עדיין תהיה רק תחליף לדבר האמיתי. ובכל זאת היא רוצה. והוא חיבק אותי חזרה, חיבוק של ילד קטן בעולם הגדול הזה שמחפש מקלט, שמחפש מקום בו יוכל לנוח סוף סוף.
מדהים. הוא כל כך צעיר, וכבר עבר עליו כל כך הרבה. הדברים שהוא עבר לא רק שלא עברו על בני גילו, אלא גם על רוב בני גילי. וכשהוא מדבר, לפעמים אני שואלת את עצמי למה אדם כל כך צעיר צריך להתמודד עם כל כך הרבה כאב.
דיברנו קצת. לשנינו היו דברים לעשות, השתדלתי להעביר את הכאב על ידי מעשיו?ת: לי יש מבחן ללמוד אליו ותרגיל להגיש, לו יש כל מיני סידורים אחרונים.
בזמן שהסעתי אותו אתה צלצלת. "לבוא אליך אחר כך?", שאלתי. אתה השבת: "לשיקולך". על סמך הכרותי איתך, זה יכול להגיד "אני רוצה שתבואי", "יהיה נחמד אם תבואי" או "לא איכפת לי אם תבואי". "אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר את זה לשיקול הדעת שלי? אתה הרי יודע מה יקרה בסוף!", הכרזתי בעונג. ואתה, כחלק מאותו ריטואל קבוע שלנו, ענית כמצופה: "אוף, איך אני עושה את הטעויות האלה בכל פעם מחדש...". "אחי, אתה פשוט לא מפיק לקחים!", צהלתי. סיימנו את השיחה כשאני מבטיחה להגיע אליך יותר מאוחר.
הילדון, א' לצורך העניין, הוא טיפוס דברן. במובן הכי חיובי של המילה: הוא תמיד יכול להגיד משהו כשצריך, הוא יכול לרתק אנשים בדיבור או בכתיבה. השפה שלו קולחת, עשירה, מדויקת. אבל כשכואב לו, הוא מנסה להביע את עצמו ולא מסוגל.
הוא מדבר, ואני מקשיבה. זורקת מילה פה ושם. לפעמים תומכת, לפעמים ביקורתית. כזו אני; גם כשהאדם שמולי סובל, אני אומרת בדיוק את מה שאני חושבת. לפעמים מעדנת את זה קלות, לפעמים לא. ל-א' לא תמיד קל עם זה, אבל הוא יודע להעריך את הכנות שלי. הוא יודע שאני מתכוונת לכל מה שאני אומרת. לפעמים זה מרגיז אותו, הרבה פעמים זה לא קל עבורו. אבל הוא נבון ובוגר, גם אם הדברים לא מוצאים חן בעיניו הוא עדיין מקשיב.
א' מספר שקשה לו. אני רוצה להקל על הקושי שלו. זה מתסכל; עם כל הרצון הטוב שבעולם, אני עדיין לא האמא שלו. שום דבר שאגיד או אעשה לא יכול לחפות על כל הדברים שהיא אומרת ועושה. אבל אני מנסה, מנסה כמיטב יכולתי.

אני מורידה אותו בתחנת הרכבת. אנחנו נפרדים לשלום. הוא נותן לי חיבוק ענק, מועך אותי. אני מצליחה לנשום, לא רוצה להרוס לו את החיבוק הזה. חיבוק של התרגשות, חיבוק של פרידה. חיבוק של תודה, של תמיכה. חיבוק של אהבה.

***

חלק ב': משבר מס' 2
לאחר חדר הכושר אני מתקשרת אליך ומגיעה. אתה פותח לי בלבוש האהוב עליי, הלבוש שהעניק לך הטבע. אני מחבקת אותך חזק, שמחה.
אני תמיד מחבקת אותך כשאני מגיעה. לפעמים אתה משיב לי חיבוק פושר. לפעמים זה לוקח לך זמן, אני מחבקת אותך כמה שניות עד שאתה מואיל בטובך לחבק אותי חזרה. לפעמים אני מבהירה לך שעד שלא תחבק אותי חזרה לא אשחרר אותך, ואתה מחבק אותי אגב "אוף, אם צריך" מתלונן שכזה.
הפעם אתה מחבק אותי חזרה, מתרפק עליי ממש. אני מאושרת; זהו אחד מאותם רגעים נדירים. חושבת לעצמי שוב, שמאז שאני לא מאוהבת בך אני אוהבת אותך יותר.
הולכת אחריך לחדר העבודה. כרגיל, אתה באמצע משהו. מסתבר שבדיוק הכנת שיעורים. אני שואלת מה אתה עושה, אתה מסביר לי.
"למתי התרגיל", אני שואלת. "לעוד... שמונה שעות", אתה עונה. אני נבוכה, לא לגמרי בטוחה האם להישאר או ללכת.
אתה ממשיך לפתור. אני קצת עוזרת. בשלב מסוים אני כבר כמעט מתייאשת. "תגיד, אתה רוצה שאלך ואחזור מחר?", אני שואלת. אתה מסתכל עליי, לא עונה. אני שואלת שוב. "אני גם יכולה ללכת ולא לחזור לעולם, זה בטח ישמח אותך הרבה יותר", אני פותחת בריטואל הקבוע שלנו. אתה ספק עונה משהו, ספק לא. אני מבולבלת.
אתה ממשיך לפתור. "אני יכולה ללכת ולחזור מחר, או לחזור יותר מאוחר, אתה יודע", אני אומרת שוב. השעה כבר מתחילה להיות די מאוחרת, קיוויתי שנלך לישון לכל המאוחר בחצות. "אתה יודע", אני מתחילה כבר להתעצבן, "יש לי עוד דברים לעשות. להזכיר לך שיש לי מבחן בתרמו ביום שלישי?"
"אז למה באת?", אתה שואל אותי. אני קצת נבוכה, לא בטוחה מה לענות. לא רוצה להגיד במפורש, עדיין לא. "אמרתי שאבוא אליך, לא?" אני מתחמקת. "לא יודע, באת לכאן למטרה מסוימת, לא?", אתה מגיב. "מה רצית?" "רציתי לדבר איתך", אני עונה, מבולבלת קמעא. "אז דברי", אתה מסתובב אליי, עיניך היפות נעוצות בי עמוק. "דברי, על מה רצית לדבר?"
"לא עכשיו", אני נבוכה קלות, לא יודעת איך להעלות את זה. במילים המפורשות? אני חוששת שארגיש מטופשת אם אומר "חשבתי שתרצה לדבר על זה". חוששת קצת, נמנעת מלהגיד את זה כרגע.
אתה פונה למחשב וממשיך לפתור, מתעמק באלגברה שמולך. "אתה רוצה שאלך ואחזור מחר?" אני שואלת שוב. ושוב אתה נפנה אליי: "רצית לדבר, על מה רצית לדבר?". ושוב אני: "נדבר אחר כך". ואתה: "למה? בואי נדבר עכשיו". "אחרי שתסיים עם התרגיל", אני מתעקשת. ואתה: "אז על מה את רוצה לדבר?"
אני נכנעת ואומרת לך, קצת נבוכה. "חשבתי שתרצה לדבר על זה", אני מוסיפה, לאחר מכן. "טעיתי?"
איכשהו אני מבינה ממך שלא טעיתי. "בואי נדבר על זה עכשיו", אתה אומר. אתה מביט בי, ואני מרגישה קצת שלא בנוח. לא מצליחה לפרש את מה שהמבט שלך אומר. אני רוצה לדבר איתך על זה, אבל לא עכשיו. "קודם תסיים עם התרגיל", אני אומרת. "למה?" אתה שואל.
רק אחרי שתסיים עם התרגיל והראש שלך יהיה פנוי אליי לחלוטין, רק אז נוכל לדבר. רק לאחר שתגיש אותו נוכל לדבר בנחת, ברוגע, מבלי שהתזכורת המעיקה של תרגיל שטרם הוגש תרחף מעל ראשנו. איך אתה לא מבין את הדבר הכל כך טריוויאלי הזה? איך אתה לא מבין, שכל עוד לא הגשת את התרגיל, עצם הידיעה שצריך לפתור ולהגיש אותו תטריד אותי?
בסופו של דבר אני מוצאת את המילים שמסבירות את זה, את מה שנראה לי מובן מאליו. אני חושבת שאתה מבין. בשלב הזה אני מרגישה כאילו כולך נעוץ בי, לא רק העיניים הגדולות והמהפנטות הללו שלך. מתבונן. מתחיל ללטף אותי רכות. "גם חשבתי...", אני אוזרת אומץ, עדיין מהוססת קלות, "חשבתי אולי להישאר לישון אצלך, אם זה בסדר מצידך. זה בסדר מצידך?"
אתה לא עונה לי, לא במילים. במקום זה אתה אוסף אותי אליך בחיבוק חם ורך. אני מוצאת את עצמי בתוכך, אותך בתוכי, שנינו יחד במערבולת אחת של חום. אתה נצמד אליי, מטפס עליי. אני שבויה בעולם של עונג, מכורה כולי למגע שלך. מחבקת, מחובקת. אפופה באדים שלך. "אני מבינה שזה אומר כן?", אני שומעת את עצמי ממלמלת. ולמרות שזה נראה בלתי אפשרי, אתה עוטף אותי אפילו יותר. אני נמסה כולי, רק להיות בזרועותיך עוד ועוד.
"סיים את התרגיל, אני אחכה", אני אומרת. "זה בסדר, בינתיים אשעשע את עצמי בלהפריע לך לפתור אותו". ובסופו של דבר, אחרי זמן לא רב, אתה מסיים.

אתה לא הטיפוס שמדבר, ממש לא. אתה לא הטיפוס שחופר על רגשות, אתה הרבה יותר מדי לוגי בשביל זה. אבל התאבדות זה משהו שעלול לזעזע אפילו אדם כמוך. במיוחד, כשאותו אדם היה צעיר ("הוא לא היה כל כך צעיר", אתה מגחך, "הוא היה זקן כמעט כמוך"). במיוחד כשזה מישהו שהכרת, אפילו אם לא הייתם קרובים. אמרת לי שאתה מזועזע קלות. גם אם לא היית אומר לי, הייתי בטוחה שזה השפיע עליך בצורה כזו או אחרת. יש דברים שקשה לנו להישאר אדישים אליהם.
אז דיברנו קצת. אני מקווה ששאלתי את השאלות הנכונות, שאמרתי את הדברים הנכונים. אני יודעת, שזכיתי ממך לחיבוקים ולליטופים שלא יסולאו בפז. אני יודעת שחיבקתי אותך, שניחמתי אותך. אני מקווה שגרמתי לך להרגיש טוב, שהקלתי עליך ולו במעט.
אתה לא דברן גדול, אני כן. אז אני דיברתי הרבה, ואתה דיברת קצת. אני שאלתי, ואתה ענית. אני היססתי, ואתה - חיבקת.

***

לסיום: סימן שאלה
בגלל אותו תרגיל הלכנו לישון הרבה יותר מדי מאוחר. שכבנו מחובקים והיה לי נעים, הכי נעים בעולם. ואז קמתי כדי לכבות את האור שהפריע לי, ונשארתי עומדת עד שנכנעת ואמרת לי שטוב, אני יכולה לפתוח את הארון ולקחת משהו כדי לכסות בו את הרגליים, אתה יודע שאחרת לא אצליח להירדם כי אני פסיכית. ואני, שזכרתי לתת לכלבות את כל התרופות לפני שיצאתי מהבית, לא זכרתי לקחת איתי בוקסר כדי לכסות את העיניים כשאני הולכת לישון.
אחרי שהוצאתי מהארון את הסדין חזרתי למיטה כמה שיותר מהר. השתדלתי להתכרבל איתך, להיות כמה שיותר קרובה אליך. אבל את אותה התנוחה המענגת בה היינו לפני שקמתי לא הצלחתי לשחזר.
---
באמצע הלילה, כמו תמיד, התעוררתי כשאתה מלטף אותי קלות. אתה תמיד עושה את זה; ליטוף רך, עדין, שהולך ומתגבר, הופך לעוד כמה דברים בדרך. ובכל פעם שאתה עושה את זה, אני נקרעת בין הדחף לישון לבין תענוג ההתמכרות למגע שלך.
פקחתי חצי עין. השעה: שש וחצי. "ישנו פחות מארבע שעות!" הצהרתי, מבועתת. לשמחתי או לצערי, הפסקת ללטף אותי. חזרנו לישון.
---
אחר כך שכבנו. שיחקנו קצת. באמצע התעצבנתי עליך, בדיעבד התגובה שלי היתה מאוד מאוד לא במקום. ואחר כך, כשישבנו במיטתך זה מול זו וזו מול זה, שאלתי אותך מה יש לך להגיד. לא "מה יש לך להגיד להגנתך", פשוט מה יש לך להגיד. או אם יש לך משהו להגיד, אני לא בדיוק זוכרת. "נו, תגיד משהו!" אני חושבת שכמעט צעקתי מרוב תסכול. הרגשתי לא נעים כי רבנו. קצת כעסתי, קצת היה לי לא נעים, הרבה רציתי שכל הקטע הזה יהיה כבר מאחורינו. רציתי ללטף אותך שוב. ואז, פתאום, בתשובה לקריאה הנואשת שלי, צמצמת את הפער שהיה בינינו וחיבקת אותי חזק.
תחושת הקלה הציפה אותי. אני זוכרת ששחררתי אנחה, צליל קטן של אושר. כל המצב הלא נעים שהיה קודם נמחה באחת, ואני רק רציתי שתחבק אותי עוד ועוד.
אחר כך תהיתי האם אתה קורא מחשבות. הייתי צעד אחד מלחבק אותך בעצמי - ואתה הקדמת אותי. מדהים.
---
לפני שהלכתי קרה משהו שקצת אכזב אותך. לי זה פחות הפריע, אני חוששת שאתה מאוד אכזבת את עצמך. ניסיתי לנחם אותך ככל יכולתי, חיבקתי אותך את החיבוק הכי חם שיכולתי. אני לא חושבת שזה עבד.

***

היום לא יכולתי להתאפק, צלצלתי אליך לשאול אם עשיתי משהו מועיל עבורך. אם לוקחים את האינטגרל על סך הביקור שלי, החל מ- t = הרגע בו הגעתי אליך ועד ל- t = הרגע בו הלכתי, האם גרמתי למשהו שלילי, אדיש או חיובי. אמרת שחיובי. עשית אותי מאושרת. התאפקתי לא לקפוץ אליך רק בשביל לתת לך עוד חיבוק.