משחקים והרהורים

הקדמה:
קוראים יקרים (אם יש כאלה),
פרסום זה אמור להיות הפרסום העוקב ל"שובו של הסשן (חלק ב)",
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=233009&blog_id=31565
שהיה אמור, בתורו, להיות העוקב ל"שובו של הסשן (חלק א')".
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=229454&blog_id=31565
(אני מתנצלת, איני יודעת איך ניתן לשים את הקישור בצורה יפה יותר.)
כמו כן, פרסום זה היה אמור להתפרסם ימים ספורים לאחר יום העצמאות.
עקב אילוצים כאלה ואחרים, אני מפרסמת אותו רק עכשיו. עם הקוראים (אם יש כאלה) הסליחה.

---

בתשע ועשרה צלצלתי בפעמון ביתך. הייתי מגיעה בזמן לו חלק מהכבישים לא היו נחסמים. אבל ככה זה בערב יום העצמאות, ההמונים יוצאים לרחובות לחגוג. זה משהו שלא לקחתי בחשבון, חשבתי לעצמי, את הכבישים החסומים. למעשה, לא היה לי מושג שהכבישים הללו חסומים ביום העצמאות. כוסומו, חלפה בראשי מחשבה, הוא לא יכל להודיע לי? אבל אני מכירה אותך, בטח בכלל לא היה לך מושג בקשר לדברים הללו.
בתשע ועשרה צלצלתי בפעמון ביתך, נרגשת כולי. כשעליתי במדרגות, יצאה החוצה משפחה אחת לחגוג את יום העצמאות. אחד הילדים החזיק בידו פטיש ענק מפלסטיק. הממ, חשבתי לעצמי, לא יזיק לי אחד כזה... ניחא, אולי לסשן הבא.
דלת ביתך נפתחה. כשנכנסתי פנימה, כבר לא היית לידה. היה לי ברור למה; מצאתי אותך בחדר של המחשב, יושב ערום כביום היוולדך. "איזה יופי! לבשת את החליפה האהובה עליי!", צהלתי, ואתה הגבת בחיוך חצי-נבוך כהרגלך. "מוצא חן בעינייך?" גיחכת. "כן, סוודר נחמד", שעשעתי את עצמי.
דיברנו עוד דקה או שתיים על הא ועל דא. מסתבר שידעת שהכבישים חסומים, אבל לא חשבת להגיד לי. למה? שאלה טובה, גם אתה לא ידעת.
המתח היה באויר. הרגשתי שאתה מצפה שאתחיל, סקרן לדעת מה הכנתי עבורך.
---
אני כבר לא זוכרת אם התמזמזנו קצת או לא. סביר להניח שבשלב מסוים מצאתי את עצמי עליך, כשרק תחתונים לגופי, מריחה וטועמת אותך. עד שהחלטתי שהגיע הזמן. "טוב, מספיק עם השטויות!" הכרזתי. נעמדתי והעמדתי גם אותך, בכח. אתה לא התנגדת. עמד לך כמו מטורף. תפסתי אותך וגררתי אותך בכח לחדר השינה. זרקתי אותך על המזרן. אתה נגררת אחריי, נזרקת על המיטה ונותרת שם, מצפה בסבלנות.
הדבר הראשון שעשיתי היה לענוד לך את כיסוי העיניים. "אתה לא צריך לראות את מה שיקרה, רק להרגיש, זה יהיה יותר משעשע", הסברתי, ואתה צייתת בדממה.
השכבתי אותך על הגב, ידיך מפוסקות מעל ראשך. קשרתי יד אחת, המשכתי וכרכתי את החבל סביב הצוואר שלך, לאחר מכן קשרתי את היד השנייה. בצורה כזו, לא תוכל להזיז את הידיים מבלי להדק את החבל שעל צווארך. ורק ליתר בטחון, העברתי את החבל מתחת למיטה, כדי שלא תוכל לזוז.
"נוח?" שאלתי. "לא ממש", ענית. "טוב מאוד!" זרחתי, מאושרת. "אם תרצה שאשחרר", הוספתי מיד, כמו פולנייה טובה, "תודיע לי, כן?" "בינתיים זה בסדר", ענית בצייתנות שקטה.
את כפות הרגליים שלך העמדתי על המיטה. בפנטזיה שלי הן היו מקופלות מאחורי הגב, אבל גיליתי שזה בעייתי מבחינה טכנית. לא נורא, מה שחשוב זה שהביצים והתחת שלך היו בתנוחה מזמינה, כך שבשורה התחתונה הייתי מרוצה.
אחר כך מזמזתי אותך קצת, ליטפתי, נישקתי, הרחתי ונשכתי. הזין שלך עמד כל כך, זקוף ויפה, היה לי קשה להתאפק מלהחדיר אותך לתוכי. אבל היה לי בראש סשן מתוכנן לפרטי פרטים. כל כך ציפיתי לרגע הזה, כל כך פנטזתי עליו, שלא רציתי לסיים אותו כל כך מהר. רק התחלנו, לא?
יש לי איזה צעצוע, שנראה כך: ידית מתכת, שבקצה האחד גלגל. הגלגל הזה מורכב מפינים דקים שקצותיהם חדים, כך שניתן לגלגל אותו על הקורבן ולדקור אותו בהמון דקירות קטנות אגב הגלגול. איני יודעת מהו שמו, לכן המצאתי לו שם משלי.
"טוב, עכשיו תכיר את הצעצוע הנחמד שלי, אולי הראיתי לך אותו פעם", הוצאתי את הצעצוע מהשקית הגדולה שהבאתי. "בטח יש לו איזה שם מקצועי ומפוצץ, אני קוראת לו גלגל הכאב",
העברתי עליך את הגלגל. "כואב?" שאלתי. "לא ממש", ענית. העברתי קצת יותר חזק. "כואב?" שאלתי. "אה-הא", ענית. "ועכשיו", שאלתי. "תמשיכי", ענית, שזה אומר: כואב, אבל אני רוצה עוד.
---
החלק הראשון עבר פחות או יותר כמו בפנטזיה שלי. רק שבפנטזיה לא חשבתי שיעמוד לך כל כך. לו רק היית יודע כמה טוב עשה לי לראות את הזין שלך ככה, עומד במלוא תפארתו והדרו, מצדיע לי, מצפה בכיליון עיניים לרגע בו אתענג עליו...
נתתי לזין המדהים שלך לק וניגשתי לחלק השני; שחררתי קצת את החבלים שקשרו לך את הידיים, מה שאפשר לי להפוך אותך על הבטן. עכשיו היית על הברכיים, ידיך פרושות מעל ראשך והתחת שלך פונה למעלה, מתחנן שיפתחו אותו לרווחה. אחח, איזה מראה מלבב!
חיזקתי את הקשירות, שיחקתי עוד קצת עם הגלגל. עכשיו גם יכולתי להצליף בך כרצוני. מדי פעם בדקתי האם עדיין עומד לך. ועמד. זה היה פשוט מדהים!
"עכשיו, יש לי הפתעה בשבילך!" הכרזתי מאושרת. אני חושבת שניחשת מה ההפתעה הזו הולכת להיות. שמעת אותי מחפשת משהו בשקית, מוציאה אביזר ועוד אחד, רעש של נוזל היוצא מבקבוקון קטן (אולי באמצעות משאבה?) - ולפתע הרגשת משהו נתקע לך בתחת. אהבת את זה. אני יודעת שאתה אוהב שתוקעים לך דברים בתחת, אני יודעת שאהבת גם את זה. אתה לא נוהג לגנוח, למרבה הצער, אבל את התקצרות הנשימה שלך אי אפשר היה לפספס. "מוצא חן בעיניך?" שאלתי אותך. "אולי", חייכת. אצלך, "אולי" יכול להיות כל דבר. אני החלטתי שהפעם התכוונת ל"בהחלט!". מה שבטוח, זה שבעיניי העניין הזה מצא חן. מאוד.
שיחקנו עוד קצת, כשלפתע קרה משהו שלא ציפיתי שיקרה: הפלאג נבלע לך בתוך התחת. "שיט!" פלטתי. "אה... שמע", התפתלתי, תוך שאני מנסה לחלץ אותו ללא הצלחה, "נראה לי שיש איזו בעיה קטנה..."
אני לא זוכרת מה אמרת, אבל די הבנת מה קרה. בדיעבד אמרת לי שלא הרגשת אותו נבלע בפנים אבל כן הרגשת שהוא שם. "תתהפך", פקדתי, נלחמת בבהלה שמתחילה לעלות בי. לא הצלחת להתהפך. שחררתי את הקשירות, מהר, לפני שהפלאג יבלע בפנים לנצח. "תתהפך ולחץ כאילו אתה מנסה לחרבן", אמרתי, תוך שאני מחטטת עם אצבעי בקצה המעי הגס שלך. בכוחות משותפים הצלחנו להוציא אותו. הפעם, אחרי שהפכתי אותך, דאגתי לא לדחוף אותו פנימה עמוק מדי.
"בוא נראה מה עוד הבאתי לך", המשכתי, מניחה לבהלה להתפוגג ונכנסת שוב, בהתלהבות מחודשת, לתוך המשחק. הסתכלתי בשקית. איזה יופי! חבל שאין לי אחד ירוק. ניחא, חייל צה"לי יכול להסתדר גם עם אחד כחול. "נחש מה הולך לקרות עכשיו!", חדתי, צוהלת, כשהוצאתי את הציוד מהשקית. קיוויתי שלא תנחש, אבל אתה זה משהו מיוחד; הכל אתה יודע, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להפתיע אותך. וגם אם לא היית בטוח במאה אחוז, הרי שהצליל שבקע מהמצית (אותו ניסיתי להסוות ללא הצלחה) הבהיר לך היטב מה עומד לקרות לך בעוד רגע.
במהרה התהווה "צ" תקני עשוי שעווה על חצי התחת הימני שלך, מוקף בעיגול כיאה וכיאות. "חבל שאני לא יודעת מה המק"ט", אמרתי לך, משועשעת, "הייתי מוסיפה גם אותו. " בפועל, אני מכירה היטב את הגבול הזה שלך, כך שהסכין בכל מקרה היה נשאר בצד.
---
הסתקרנת לראות איך זה נראה. הוצאתי את הבוקסר שהיו תקועים לך בפה, כדי שתוכל להסביר לי איפה נמצאת המצלמה. צילמתי מכמה זוויות, עם הבוקסר ובלי. מצד אחד הם קצת הרסו את האווירה, דהויים ולא שייכים, מצד שני - אנחנו רוצים צילומים מהימנים, לא?
המשכתי להצליף ולנשוך. אני כל כך אוהבת להצליף, נראה כאילו מפרק היד שלי פשוט נועד לזה. עוד הצלפה, ועוד הצלפה, ועוד אחת... ואתה לא מוציא הגה. נשכבתי עליך, מניחה לאדמומיות הטריה שלך להתחכך בגוף שלי. מרחרחת את גופך, נושכת בתאווה. מושכת (קלות, קלות) את החבל הכרוך סביב צווארך. רואה אותך מזיז את ידיך בחוסר אונים, כל תזוזה כזו מגבירה את תחושת החנק ומאלצת אותך להתפתל בחוסר נוחות. תופסת את שערך ומושכת את ראשך למעלה. מוצצת את צווארך בתאווה, מתאפקת בכח לא להשאיר סימנים. עוברת לגב, נושכת בכח. "היי!", אתה פולט. אני מתנצלת בצחקוק, מלקקת את הסימנים שהופיעו תחת מעטה השיער שלך. מתחככת בך עוד ועוד. תופסת את התחת המדהים שלך, מתפעלת בפעם המיליון מהעיצוב המושלם שלו. מרגישה את ה"צ" שעליו ואת הפלאג שתקוע לך שם, מצחקקת שוב בהנאה ומתחרמנת יותר ויותר. מתחככת בך עוד, מרגישה את החזה שלי נמעך עליך, מתחככת בגב שלך עם הכוס שלי עד שאני כמעט גומרת.
רגע, עדיין לא. יש עוד חלק אחרון, קטן. וכך, כשאני משתוקקת להרגיש את הזין שלך בתוכי, הפכתי אותך שוב על גבך.
---
שכבת כך על גבך, בציפייה דמומה. יש עוד כמה נרות ממתינים, והחזה שלך חף משעווה. ממש לא תקין, אני חושבת לעצמי. מחפשת את המצית. עד שהשעווה תמס, אני מתלבטת בין אוילר-לגרנז' לבין נוסחת אוילר. אוילר-לגרנז' יהיה ארוך ומאוד מסורבל לכתיבה, אני מחליטה לבסוף, נוסחת אוילר זה מספיק. אני מתחילה לטפטף.
אתה מתכווץ לרגע. "כואב?", אני שואלת בדאגה. "זה בסדר", אתה עונה. אני ממשיכה. "היית צריך להוריד שערות!", אני נוזפת בך כשהשעווה נתפסת על שיער החזה שלך, "ככה אי אפשר לראות מה כתוב!"
אתה משיב תגובה חצופה שאני בוחרת להתעלם ממנה. אני אוהבת את הגוף השעיר הזה, חולפת בראשי מחשבה מענגת. וגם את הגבר הזה. הייתי אוהבת את הגוף הזה יותר אם היו בו פחות שערות, אבל את הגבר שבתוכו אני אוהב בכל מצב. לבי, כמו גם הליבידו שלי, עולה על גדותיו. אני מסתכלת עליך באהבה. הנוסחה יצאה עקומה בגלל כל השערות, אני נוזפת בך בצחוק. אבל לא באמת איכפת לי, אני מאושרת.
"עכשיו אני עומדת לחנוק אותך", אני מכריזה. אתה יודע היטב למה הכוונה; לא אחנוק אותך באמת, אלא אחסום לך את מעברי האוויר. הידיים שלך קשורות, כך שאין לך דרך לסמן לי מתי נגמר לך האויר. "כשתרגיש שנגמר לך האויר תזיז את יד ימין", אני אומרת. "תזיז אותה עכשיו, שאראה איך אתה עושה את זה". אתה מזיז אותה. "יופי", אני ממשיכה", "עכשיו סגור ופתח את היד". אתה מציית.
מתיישבת לצידך, מחפשת את התנוחה הנוחה ביותר. עליי למצוא אחת כזו, בה אוכל גם לחנוק אותך כראוי וגם לראות את היד שלך. בסופו של דבר אני מוצאת אחת כזו - וחונקת.
מדי פעם אני אומרת לך לסגור ולפתוח את היד, ואתה עושה זאת. בשלב מסוים אתה מנפנף בה. אני לא לגמרי בטוחה למה אתה מתכוון, אבל ליתר בטחון אני משחררת. בדיעבד הסתבר שצדקתי. נו, גם זה קורה לפעמים.
---
הזין שלך עומד כמעט לאורך כל הסשן. והוא ממשיך לעמוד, אני לא מבינה איך זה אפשרי. מפתה כל כך, מגרה כל כך. סקסי כל כך. אני פוקדת עליך להזיז אותו, ואתה מציית. אני מאושרת, מחורמנת. מלקקת אותו בתאווה, מלבישה אותו לקראת האירוע הממשמש ובא ומתחילה לרכב עליך בחרמנות בלתי נדלית. הו, כן! התחושה המדהימה של זין בתוכי, הזין שלך. מורידה את כיסוי העיניים שלך. אתה כל כך יפה כשאתה מזיין, אני רוצה לראות אותך כשאנחנו עושים את זה. אני רוכבת, מסתכלת ונהנית.
---

אחרית דבר
אחרי הסשן רבנו. לא משנה על מה, כן משנה שזה היה ריב גדול. מאוד. ריב שהיה עלול לסיים את החברות שלנו.
בסופו של דבר השלמנו, ברור שהשלמנו. קלישאתי ככל שיישמע, אני חושבת שבאיזשהו מקום הריב הזה דווקא חיזק את הקשר.

אני חושבת, שזו הפעם הראשונה בה ראיתי אותך מזיל דמעה. נבהלתי. באותו הרגע, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יפסיק. הבנתי פתאום שאתה מזיל דמעה בגללי, שאני גרמתי לך להרגיש ככה. הבנתי שאני, שכל כך אוהבת אותך, שכל כך רוצה לגרום לך אושר ולעשות לך טוב, דווקא אני מכולם גרמתי לך לבכות.
באותו הרגע שנאתי את עצמי כל כך. רציתי לנחם אותך, להכות על חטא, להחזיר את הגלגל לאחור. להיות מישהי אחרת, מישהי שלא פגעה בך ככה, להיות כל אחת שאינה אני, רק לא להיות אותה מרשעת שהכאיבה לך. הרגשתי אומללה, נוראית וחסרת אונים.
הרבה יותר מאוחר הבנתי, שהזלת דמעה בגלל שפחדת שאתה מאבד אותי. באיזשהו מקום, זו גם מחמאה אדירה. כי זה מה שגרם לי להבין, בעצם, עד כמה אני חשובה לך.