הערה לקוראים, אם יש כאלה: קטע זה, כמו גם הקטע שפורסם לפניו, היה אמור להתפרסם לפני כמה חודשים. עקב אילוצים שונים הוא מפורסם רק עכשיו. עם הקוראים, אם יש כאלה, הסליחה.
---
מזה זמן מה שאני לא מאוהבת בך. התחלתי לחשוד בזה לא מזמן, שלשום הגעתי להבנה שזהו. זה נגמר.
אמרתי לך שאני רוצה לבוא אליך, לקיים מעין טקס קטן. טקס פרידה מהקשר שהיה לנו, וקבלת פנים לקשר שיבוא. קצת חששת, לא היית בטוח מה יקרה בטקס הזה, אבל הסכמת. זה נראה לך טיפשי, אני יודעת, אבל לא איכפת לי - ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. ואתה, משלים עם העובדה שחברתך הטובה היא פסיכית על כל הראש, הסכמת לשתף פעולה.
דיברנו בטלפון לפני שהגעתי, נשמעת קצת עצבני. לא באמת כעסת, פשוט לא הבנת מה אני מתכננת ורצית שאעשה את זה כבר. הבנת שמדובר במשהו שאני מייחסת לו חשיבות רבה, אבל לא הבנת מה בדיוק אמור לקרות. וזה הטריד אותך. רצית להיות כבר אחרי הדבר הזה, יהא אשר יהא.
הגעתי אליך נרגשת. טקסים אינם מעשים, טקס אינו דבר ממשי. אני יודעת זאת היטב. אין להם השפעה אמיתית על מהלך החיים, אין להם תוצאה הניתנת למדידה. אבל החשיבות שלהם טמונה בעצם קיומם. לטקס יש משמעות, זהו אקט סמלי. ואת האקט הסמלי המסוים הזה היה לי חשוב לעשות.
הגעתי אליך. פתחת לי את הדלת. חיבקתי אותך, נישקתי אותך. ליטפתי את הפנים היפות שלך. נישקתי אותך שוב. ושוב. ואתה עמדת שם, משיב לי חיבוקים מהוססים ונשיקות מרפרפות, לא בטוח מה בדיוק אתה צריך לעשות.
בדקתי משהו. קצת כעסתי; ביקשתי ממך לעשות משהו ולא עשית. לא משהו קשה, משהו שלא מהווה טרחה גדולה. וקצת הרגיז אותי שלא עשית את הדבר הקטן הזה. קצת נפגעתי; אתה יודע כמה הטקס הזה חשוב לי, לא יכולת להשקיע קצת ולעשות את הדבר הקטן שביקשתי ממך לעשות? חשבתי שאיכפת לך ממני, שאני חשובה לך. "אני לא מבינה, חשבתי שאתה רוצה שאני לא אהיה מאוהבת בך יותר!" נזפתי בך, קצת כועסת, קצת כאילו-צוחקת, מתלבטת האם להסתיר את העלבון שאני חשה.
אבל אז, נרגעתי. הבנתי, שלו היית מודע לחשיבות שיש לזה עבורי, היית עושה את זה. זה עדיין הרגיז אותי, כי ביקשתי את זה ממך לפחות חמש פעמים. אבל זה לא באמת משנה; הטקס הזה אינו נוגע לך, הוא נוגע לי. הוא על ההתאהבות שלי. נכון, ההתאהבות היתה בך, אבל אני הנושא כאן. נפגעתי, אבל הרגשתי מספיק חזקה כדי להתגבר ולהמשיך הלאה. הבנתי שאני כבר לא זקוקה לקטנוניו?ת, שאני מסוגלת להתגבר על דברים בכוחות עצמי. ועברתי לשלב הבא, לשלב החשוב באמת.
הודיתי לך. תודה, אמרתי, על שאפשרת לי לחוות זאת. על שאפשרת לי לחוות התאהבות בטוחה. בטוחה בשני אופנים: מצד אחד, ידעתי שלא תנצל את ההתאהבות הזו כדי לפגוע בי. שלא תנצל אותי, את העובדה שאני מוכנה לעשות (כמעט) כל דבר בשבילך. את העובדה שהייתי כרוכה אחריך. מצד שני, ידעתי שאין סיכוי שההתאהבות הזו תתממש אי פעם. גם הידיעה הזו סיפקה לי סוג של הגנה; אם ההתאהבות הזו לא תתממש לעולם, אזי לא נהיה בקשר זוגי. ואם לא נהיה בקשר זוגי, לא קיים חשש שניפרד. והחברו?ת בינינו תחזיק לעד.
אז הודיתי לך. לא ממש ידעת מה להגיד, אז לא אמרת. אבל נענית. בהיסוס חסר בטחון, לא בטוח מה הולך מסביבך, אבל נענית.
ואני מודה לך שוב. תודה על תקופה נפלאה. תודה על התאהבות בטוחה. תודה על שלא הולכת אותי שולל, תודה על שלא ניצלת את הרגשות שהיו לי כלפיך. ומעל לכל, תודה על שנשארת חבר.
---
אחרית דבר
הקטע הזה, כמו גם הקטע הקודם שפרסמתי, היה אמור להיכתב לפני חודש לפחות. אולי יותר. סביר להניח שיותר, הערכת זמנים אינה הצד החזק שלי. מאז קרו בינינו הרבה דברים, שרק חיזקו את הקשר שלנו; הגעתי למסקנה, שמאז שאני לא מאוהבת בו אני אוהבת אותו יותר. מיקה החכמה אמרה שזה ברור; התאהבות היא פוטציאל לפגיעה, וברגע שהפוטנציאל הזה ירד אני יכולה להרגיש בטוחה יותר. וגם, ואת זה אני אומרת, אולי גם מבחינתו; אולי, כל עוד הייתי מאוהבת בו, הוא עצר את עצמו במובן מסוים כי הוא חשש לפגוע בי או כי חשש שאפרש את זה לא נכון. ועכשיו, משחלפה התקופה הזו, גם הוא יכול להרגיש בטוח.
היו לנו עוד כמה ריבים, לפחות שניים מהם אני זוכרת בבירור. אחד מהם היה לחלוטין באשמתי; בגלל שקצת כעסתי, בגלל שקצת נלחצתי ובגלל שלא בדיוק ידעתי איך להגיב, בהיסח של רגע, פלטתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד. רגע לאחר מכן עלו בראשי המון אפשרויות תגובה אחרות, אבל זה היה מאוחר מדי; בגדתי באמון. הדבר הכי נורא שאי פעם עשיתי.
אחר כך סיפרתי לו את זה, רועדת מבושה. הוא כעס, נפגע והתאכזב, ואני לא ידעתי איך להתמודד עם רגשות האשם והכאב. עם הידיעה הברורה שפגעתי בו. ועם הפחד, הפחד שאאבד את החבר הכל כך טוב שלי. אבל לשמחתי, גם על המאורע הנורא הזה הקשר שלנו הצליח להתגבר. שמחתי כשגיליתי עד כמה הקשר שלנו חזק ובעל משמעות גם בעיניו.
אנחנו עדיין החברים הכי טובים. עדיין תומכים זה בזו וזו בזה. עדיין שוכבים, עדיין משתעשעים. יום אחד, לי יהיה בן זוג או לו תהיה בת זוג, ונפסיק לשכב. אני לא נביאה, כך שאיני יודעת מה טומן בחובו העתיד. אני רק יכולה לומר שמבחינתי, אעשה הכל כדי שגם אחרי שנפסיק לשכב, נישאר חברים כל כך טובים. אם זה תלוי בי, וזה בהחלט תלוי בי, את החבר הזה אשמור לעולם.
לפני 14 שנים. 27 בספטמבר 2010 בשעה 15:39
