משחקים והרהורים

הגעתי לאתר "הכלוב" לפני כשלוש שנים, בעקבות א', בנזוגי דאז. תמיד היתה בתוכי המלכה השולטת, א' עזר לה לצאת החוצה ולהביא את עצמה לידי ביטוי.
כשהגעתי לכאן הייתי בתקופה בחיי אותה חשבתי לטובה. הפסקתי לעבוד במקום שלא אהבתי, מקום בו הייתי מוקפת באנשים שלא חיבבתי במיוחד, עם לחץ מטורף וכמעט ללא מילה טובה מהמעסיקים. הייתי מאושרת לקראת החזרה ללימודי הפיזיקה, אליהם התגעגעתי בכל נים מנימי נפשי. עברתי לדירה חדשה, ומעל לכל - הייתי מאוהבת. הייתי בזוגיות שנראתה לי מושלמת, עם בחור שהיה בו את כל מה שחיפשתי והרבה ממה שאי פעם העזתי לקוות. העתיד נראה מבטיח מאי פעם.
ואז, הכל התחיל לקרוס. הבחור המושלם עזב אותי, חזרנו - ונפרדנו בצורה הרבה יותר קשה וכואבת. התרסקתי. שקעתי בדכאון עמוק. שבוע שלם לא אכלתי. רק בדיעבד ראיתי את כל הבעיות במערכת היחסים שהייתי בה, הבנתי כמה רחוקה היא היתה ממושלמות ושקעתי עמוק יותר. ההבנה הכתה בי: לא תהיה לי מערכת יחסים זוגית לעולם.
התחלתי ללמוד כשאני בדכאון קשה. במהלך הסמסטר, או זה שאחריו, החליט בעל הדירה לעשות בה שיפוץ. בטיפשותי הסכמתי; וכך היה לי בלגן נוסף, בלגן בדירה בנוסף לבלגן בחיי. המון בלגן והמון לכלוך לנקות, והעומס הנפשי שלי הלך וגדל. כל דבר כזה העמיס והכביד עליי עוד ועוד.
חשבתי שאני מתחילה, איכשהו, להתמודד עם הקשיים. עדיין לא להתגבר עליהם, אבל לפחת להתמודד איתם. שכבתי עם בחורים, פתחתי בתולים. הכרתי בחור שהפך להיות חבר מאוד טוב שלי. היינו באותו ראש בכל כך הרבה נושאים, הוא היה מישהו שיכולתי לדבר איתו באמת. וכך גם הייתי אני בשבילו, מישהי שאפשר לדבר איתה ולתנות בפניה את צרותיו.
בשלב מסויים התחלתי לפתח כלפיו רגשות; הוא לא רצה להיכנס איתי לזוגיות כי הפרש הגילאים בינינו הפריע לו. אבל הוא עדיין היה חבר טוב שלי. בכלל, הדברים עשו רושם של מתחילים להסתדר; היתה לי עבודה נוחה, מהבית, עם בוס שהעריך אותי מאוד. זה היה כבר הסמסטר השלישי לחזרתי ללימודים והלך לי ממש לא רע. למעשה, מצבי הלימודי היה כל כך טוב, עד שהגשתי את תרגילי הבית כמה ימים לפני מועד ההגשה. הייתי במצב בו הסברתי לכולם את החומר בכל הקורסים, התחלתי להקליד סיכומי הרצאות. פרחתי, או לפחות התחלתי לפרוח.
ואז, קרה הנורא מכל: החבר הכל כך טוב שלי נמצא שרוע למרגלות בניין אמאדו. תאונה? מעשה מכוון? עד היום איני יודעת. וזה גם ממש לא משנה; מה שמשנה זה שאיבדתי אותו. לנצח.
נשברתי. זה היה כל כך מוזר, כל כך לא קשור לכלום. רק בלוויה שלו הבנתי שזה אמיתי, רק אז הרשיתי לעצמי לבכות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בפומבי, אל מול עיניהם של עשרות אנשים זרים, אבל לא היה לי איכפת. הכל היה כל כך מוזר; מהלוויה שלו הגעתי ישר לתרגול במכניקה אנליטית. זה היה כל כך מוזר, כאילו לא קשור לכלום.
תקופה ארוכה הסתובבתי כך: מבולבלת, אבלה. אכולת רגשות אשם. לקח לי המון זמן עד שהבנתי שזו לא היתה אשמתי, שאני בכלל לא קשורה לעניין הזה. שהעולם לא באמת סובב סביבי. אבל עד שזה קרה, עד שעלתה בי ההבנה הזו, המחשבות עליו ועל מה שהיה יכול להיות רדפו אותי יום וליל, הדירו שינה מעיני ואמללו אותי ללא הפוגה.
למותר לציין, שהציונים שלי בסופו של אותו סמסטר היו בינוניים מינוס, אבל לא היה לי איכפת להיכשל בכל הקורסים אם זה היה מחזיר אותו.

המצב הנפשי הקשה בו הייתי הניע אותי לעשות משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה: פניתי למתקשרת. הרגשתי כמו שאול המלך, שבצר לו הלך לידעונית, למעלה באוב. שאול האומלל עשה זאת לאחר שציווה להכרית את כל מעלות האוב מהארץ, לאחר שהכה אותו האל בשגעון פעם אחר פעם, ולאחר שהתפלל לאלוהיו אך לא נענה. אני, באומללותי, עשיתי זאת לאחר שחוויתי משבר אחר משבר, אובדן אחר אובדן, ולאחר שבזתי לרוחניים למיניהם כל חיי. אך באותו הרגע, עלה בי צורך עז לדבר דווקא איתה. בשעותיו הקשות נאחז אדם בכל דבר שיוכל.
דיברתי איתה. השיחה הזו, באופן בלתי צפוי, ניחמה אותי מאוד. לאחריה חשתי טוב יותר. עדיין הייתי אבלה, עדיין חשתי אשמה. המשכתי להירדף על ידי כאב, תסריטים של "מה היה אילו" ורגשות אשם במשך זמן רב לאחר מכן. אבל עדיין, השיחה הזו העניקה לי איזושהי נחמה.
---
לאחר זמן מה חזרתי לאותה מתקשרת והתחלתי לעבור אצלה טיפול. השיפור היה מיידי; מעט פגישות, הרבה תוצאות. ההשפעה היתה חזקה מאוד. אחרי הפגישה הראשונה איתה הצלחתי להגיד את השם שלו בקול רם, בפעם הראשונה. אחרי פגישות נוספות קרו עוד ועוד דברים, התחוללו עוד ועוד שינויים בחיי. השיא היה, כשהצלחתי לאכול משהו חדש; אני, שתמיד נרתעתי מאוכל לא מוכר, אכלתי מאכל חדש, מיוזמתי! היה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי.
הרבה דברים קרו בתקופה הזו. התחולל בי שינוי אדיר; הייתי על סף התאבדות, ולאחר מכן - ורק אז - התחלתי לחיות את החיים. לחיות באמת; להריח אותם, לטעום אותם, לשמוע אותם, לראות אותם, למשש אותם. להרגיש אותם. לתת להם לפעום בתוכי. השתניתי מאוד, ורק לטובה: הפכתי להיות גמישה יותר. קבעונות שליוו אותי כל חיי פרחו להם, ואת מקומם תפסה גמישות מחשבתית. פחדים שרדפו אותי מאז ומתמיד הרפו בהדרגה, ואת מקומם תפסו הריגוש והשמחה. הפחד מגלגול בקפיצה הפך לאושר שבהצלחתו; הפחד מנפילה במדרון הפך לריצה מלאת חדווה בו; הפחד מהחיים, אי הודאות שבהישארות כאן, הפכו לרעב אדיר כלפיהם; רעב, שאני מוצאת אינסוף דרכים חדשות ומענגות לספקו.
חוויתי כשלון צורב, חוויתי התאהבות אמיתית. אני מרגישה, שלאט לאט אני מבשילה לזוגיות. התחלתי להתאמן בחדר כושר. אני מתחילה, לאט לאט, לאכול נכון. אני יותר שולטת בעצמי, יותר רגועה. יותר נינוחה עם הקיום שלי ועם העולם הזה. מתמודדת עם אנשים ועם החיים בצורה טובה יותר. לא מתביישת לפנק את עצמי, לשים את עצמי במרכז של חיי. להתגאות במי שאני. לעשות דברים בשביל עצמי. הגעתי למצב בו אני עוברת את כל הקורסים שאני לוקחת במהלך הסמסטר, ובסמסטר הבא אני מתעתדת להוציא ציונים גבוהים במיוחד. הסמסטר הבא יהיה, בשעה טובה, הסמסטר האחרון שלי ללימודי התואר הראשון. ואני על סף מעבר דירה, למקום גדול ומרווח יותר. החיים נראים מבטיחים מאי פעם.
---
לאחר שלוש שנים אני עוזבת את הכלוב. "לעולם אל תאמר לעולם לא", אמרו חכמים ממני. אולי בעתיד אשוב, איני יודעת. איני נביאה. כרגע, אני מרגישה שאיני זקוקה לאתר הזה עוד. הוא שרת אותי נאמנה, ענה היטב על הצרכים שלי בתקופה מסויימת. אבל כרגע איני זקוקה לו יותר.

אני רוצה להודות לכולם. להודות לקוראיי הנאמנים, אם יש כאלה. להודות לאלה שהגיבו לפרסומים שפרסמתי כאן, בבלוג שלי. להודות לאלה שהסכימו או התווכחו איתי בפורומים. להודות לאלה ששלחו הצעות, לאלה שהיו נחמדים ומקסימים. גם לאלה שהיו נחמדים פחות, לאלה שעצבנו אותי או שכתבו שטויות, וגם לאלה שאכזבו - כי מכולם למדתי. כל חוויה כזו העניקה לי משהו.
אני רוצה גם להתנצל. בפני אלה שפגעתי בהם. בפני אלה שהצעתי להם משהו שלא התממש, או שנראה שנעניתי להצעתם אך בסוף זה לא יצא לפועל. סליחה ממי שטיפחתי בו תקוות שווא, סליחה ממי שהייתי אמורה להיפגש איתו אך לא נפגשתי. זה לא אתם, זו מי שהייתי.

שלוש שנים זו תקופה ארוכה מאוד. אנשים מסיימים תואר בזמן הזה. עבורי, היו אלה שלוש שנים חשובות ומלאות משמעות. עברתי המון, למדתי המון. והיום, לאחר שלוש שנים אלה, אני נושאת את פניי לעתיד, לשלוש השנים הבאות.

היו שלום, ותודה על הדגים.