*** הבהרה: מה שכתוב להלן לא קשור לבדס"מ כלל. אני כותבת את זה כאן כדי שאף אחד לא יקרא ויתאכזב. מי שמחפש סיפור בדס"מי נחמד, יאלץ כנראה למצוא אותו במקום אחר. צר לי. ***
לפני כשלושה שבועות, כשהמלחמה בעזה היתה בתחילת המבצע, כנס אותנו ג', המורה שלנו. מורה = מורה לאמנות לחימה (מטעמי שמירת פרטיות לא אזכיר את שמה), אותנו = את כל הבכירים והותיקים. ישבנו כולנו במקום נחמד על שפת הים ושתינו בירה. שמעו, אמר לנו המורה, כך וכך קרה, המצב בעבודה שלי כזה וכזה, והחלטתי להתמקם מחדש, מה שנקרא בלעז רה-לוקיישן, בחו"ל. למה? כי שם יש תפקיד שמעניין אותי ושעשוי לקדם אותי מאוד מבחינה מקצועית. אם אשאר בארץ, כך הסביר, יהא עליי להתפשר או לוותר. חשבתי על כך הרבה, הוסיף ואמר, והחלטתי שמהבחינה המקצועית זהו הדבר הטוב ביותר עבורי. בראשון לאוקטובר אעזוב את ישראל למשך שנתיים. ומה יהיה אחרי שנתיים? - אין לדעת.
לפרוטוקול אבהיר מספר דברים: העיסוק באמנות לחימה אינו העבודה העיקרית של ג'. הבחור עובד כמנהל פרויקטים באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בעולם. לחברה יש סניפים במספר מדינות באירופה, באחד מהם ג' יעבוד. כמו כן, אקדים ואומר לכל המלעיזים שהבחור הוא אוהב ישראל וציוני מסור. לדוגמה: לפני מספר שנים התקיים בישראל מפגש בין לאומי של אמני לחימה. כש-ג' ספר לנו על המפגש ובקש מאיתנו לבוא, הוא ציין כי בין שאר הדברים, מפגש זה יאפשר לנו להראות למבקרים מחו"ל צד נוסף ויפה של מדינת ישראל ושל הישראלים. רק שיהיה ברור.
מי שמעולם לא התאמן באמנות לחימה לא יכול להבין את מה שאנחנו מרגישים בחיי היום היום של הקבוצה. את המסירות, את ההתמדה. את האוירה בקבוצה. את הגיבוש, את הבטחון, את האהבה, את החברות. אולי רק מי שמשרת ביחידה קרבית יכול להבין זאת, את הרעוּת ואת המסירות. גם אני לא הבנתי זאת פעם. לפני שנים רבות היה לי בן זוג שגר רחוק ממני, והמפגשים שלנו היו נדירים וקצרים. יום אחד היינו שנינו בחופש ויכולנו להיפגש, אבל הבחור אמר שאינו יכול משום שבאותו היום יש לו אימון קונג-פו. "אז תוותר על אימון אחד", אמרתי, נעלבת במקצת. היום אני מבינה. היום, לא הייתי מעלה על דעתי להציע משהו כזה.
אם כן, ג' עוזב. ישבתי שם, במקום הנחמד ההוא על שפת הים, עם החברים שאני כל כך אוהבת ועם האדם הזה שאני כל כך אוהבת ומעריכה, ולא קלטתי את מה שנאמר. כל שידעתי הוא, שלפתע נפלה עליי עצבות גדולה. פתאום, לא התחשק לי לעשות כלום, להגיד כלום. הרגשתי כבדות שלא חשתי קודם. כשהמורה שאל אותי מה דעתי (הוא עבר אחד אחד ושאל), אמרתי שאין לי מה להגיד. לקח זמן מה עד שהתאוששתי.
זה כבר קרה פעם אחת בזעיר אינפין, לפני כשנה. אז הודיע לנו ג' שעליו לעזוב את הארץ למספר חודשים על מנת לדאוג לפרויקט כלשהו, גם הוא באותה המדינה. עבור תקופה זו הגיע אלינו צ', מורה מחליף, מישהו שאנחנו (=החבר'ה בקבוצה) מכירים ואוהבים. אבל מה? הוא לִימד בצורה קצת שונה מ- ג'. לא כל החבר'ה בקבוצה שרדו, היו כאלה שהפסיקו לבוא. גם לי היה קשה. אישית, היו אימונים אליהם באתי רק כי הרגשתי שאני חייבת את זה ל-ג'. וגם אלה שכן אהבו את צ' ואת שיטת הלימוד שלו חוו קשיים. כמו שהסביר לי חבר טוב שלי, "צ' הוא מורה מעולה. יש לו רק חסרון אחד - שהוא לא ג'."
בחזרה לאותו המפגש. מה יהיה עם הקבוצה? אין לדעת. כל מיני אנשים העלו כל מיני הצעות. אני אמרתי, בקול שקט מאוד, שאני לא מאמינה שהקבוצה תשרוד. בפעם הקודמת היה קשה, וזה היה רק לארבעה-חמישה חודשים. עכשיו זה לשנתיים, ואין מורה מחליף. ואין, אין לי כח נפשי להחזיק את הקבוצה. אז היה לי קשה, עכשיו אין שום סיכוי שאצליח. חזרתי הביתה שבוזה ועייפה מאוד.
למחרת בבוקר לא רציתי לקום מהמיטה. אהובי המתוק היה צריך להאיץ בי מספר פעמים לקום, הזכיר לי שאני צריכה לקחת אותו לרכבת ואת עצמי לעבודה. לא התחשק לי. התארגנתי כמי שכפאה שד. הגעתי לעבודה. עבדתי בלי חשק. לא היה לי כח לכלום.
מאוחר יותר באותו היום דיברתי עם החבר הטוב שלי מהקבוצה. "מה דעתך על מה ש-ג' אמר לנו?", שאלתי. "אני גבר", השיב לי החבר, "כמו כל גבר גם אני בהכחשה". ביום אחר דיברתי עם חבר נוסף, אמרתי משהו על כך שמעכשיו ימי שני בערב, ימי האימון, יהיו פנוים. "מה ז"א יום שני יהיה פנוי?", תהה אותו חבר, "אני לא מבין מה את אומרת. זה לא מתקמפל". לכולנו קשה.
אוקטובר. באוקטובר אהובי המתוק אמור להשתחרר, סוף סוף. והנה, החודש שכל כך ציפיתי לו, טומן בחובו גם בשורות לא משמחות (בלשון המעטה). כמה עצוב לי.
יש שיגידו, אולי זה לטובה. זו הזדמנות לשינוי: עבודה חדשה, אהובי המתוק משתחרר, אולי יהיו שינויים נוספים בחיי. התחדשות. אולי אמנות לחימה חדשה, אולי מורה חדש. ובכל זאת, אני מתאמנת באמנות הזו ועם המורה הזה כבר שבע או שמונה שנים. אמנות הלחימה הזו היתה הדבר הכי יציב בחיים שלי בשנים הללו. והעיסוק בה תרם לי כל כך הרבה! שיפר את הבטחון העצמי שלי, לימד אותי הרבה על החיים. הרגיע אותי, לימד אותי להתמודד עם מצוקות ועם כשלונות. לימד אותי שאני יכולה להשיג הרבה יותר ממה שחשבתי. גרם לי להאמין בעצמי, להיות סבלנית יותר כלפי אנשים. לכבד אחרים ואת עצמי.
ועכשיו זה נקטע. ואני מרגישה אבודה. לצערי, לא הצלחתי לשקוע לתוך העצב הזה, מה שמונע ממני להשתחרר ממנו. אז במקום לשקוע ואז לצאת החוצה, מרחפת מעליי עננה של עצבות.
יש שיגידו שזה מוגזם. שזה טיפשי. במדינה שלנו, ובמצב הזה, להתמלא עצבות בגלל כאלה דברים? בסך הכל ג' עדיין חי ונושם ויתקדם קצת בחיים וכולנו ילדים גדולים שיכולים להסתדר. לא באמת קרה אסון נוראי. אך כידוע, הדברים הקטנים של החיים הם אלה שמעצבים אותם. זהו דבר לא קטן כלל, לא בעיניי, והוא אכן מעצב (ומעציב) את חיי.
וכאילו זה לא הספיק, היום נודע לי שמגהדת' ביטלו את ההופעה שלהם בישראל. עוד משהו שציפיתי לו בהתרגשות. הייתי בכל ההופעות שלהם מאז שנת תשעים וקצת (מאז סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "יות'נאזיה"), כולל בבזיון בפסטיבל המטאל. ביטול זה דיכא אותי מאוד. אני לא אדם של דכאונות, לרוב אני מנסה להיות שמחה ולמצוא את הטוב בכל דבר. אולי בגלל שזו הלהקה האהובה עליי וכל כך ציפיתי לזה, אולי בגלל שאני גם כך במצב בו אני לא מרוצה מהחיים (לא מוצאת עבודה חדשה, שבוזה בגלל העזיבה של ג' וכולי). אבל אני מאוכזבת. וגם מדוכאת.
כשאסיים לכתוב את הבלוג אלך לאכול משהו ולישון. מחר היתה אמורה להתקיים ההופעה. מחר אקום ליום מאכזב, יום בו היא לא תתקיים. ובכל זאת, מחר יהיה יום חדש. אולי הוא יטמון בתוכו קצת תקווה.
** אם מישהו קרא את כל מה שכתוב כאן, מההתחלה ועד הסוף, אני מודה לה או לו.
