מוווון פלייסטיישן

מפגש מהנה מצפה לה
בין גוף ואדון ורצון
קשירות, הצלפות והסדו
זה הולך להיות שיגעון

הוא שם אזיקים על פרקייה
וקושר אותם לווים
מחסום פה מגרה על פניה
מקדם אותה כמה שלבים

מעביר את ידיו על שדייה
ונוגע בבטן רכה
יד יורדת לפות וחודרת
משאירה שם תחושת נשיקה

צמרמורת אז בה עוברת
גופה אחוז בתזזית
אך אזיקים על ידיה
וכאן לא היא זו שתחליט

ואז המאסטר צועד צד אחורה
וקד מין קידה לה בהוד
"אני הולך למקלחת
בנתיים הביטי בשוט"

היא ממש רועדת מכעס
אם כי זהו הליך הרגיל
וכשהוא יצא ממקלחת
אז ה-סשן יתחיל

בונה ציפיות בינתיים
מפנטזת על שוט וווים
גופה כבול ומתוח
במקלחת המים זורמים

הזמן חולף לו בנחת
וזה כבר נראה קצת מוגזם
"הי מאסטר צא ממקלחת,
אני כאן קשורה מן הסתם"

------------------------------

אך מאסטר החליק במקלחת
ראשו נחבט מלפנים
וזה כבר כמעט שעתיים
שאין בו כל רוח חיים

היא לא ידעת את כל אלו
חושבת זו סתם מתיחה
לוקח לה זמן לפתח
חשש ותחילת מצוקה

לקרא לעזרה ולצרוח
נראה מעשה הנכון
אך כדור גומי בפייה
מנע אותו פתרון

מושכת ידייה בכח
לצאת ממצב האומלל
אבל אזיקים על פרקייה
ואין בהם רווח בכלל

כמו גל האדיר של צונמי
שוטפת אותה האימה
חודרת, נפשה מרוקנת
מוחקת את קיומה

הגל של אימה נסוג
ומשאיר אחריו רק ייאוש
הערב חולף וגם לילה
בחוץ כבר נראה אור קלוש

כאב מעכל כמו טורנדו
נמוגה תיקווה, לא תשוב
ידיה איבדו כל תחושה
אך זה כבר בכלל לא חשוב

היא, ספק מתעלפת
או אולי רק שוקעת בשלבה
מעינייה סגורת היא זולפת
דמעות של חוסר תקווה

המציאות כבר נסוגה
היא צפה בלי זמן ומקום
פנים כמו מתות, אך בלי רוגע
נפשה כבר על סף גהינום

----------------------------------

בנצנוץ אחרון של הדעת
היא תוהה אם הסוף הוא הכרח
אך לפתע קולה היא שומעת
לא, לא הסוף, ולא כך!

פותחת עינייה בכוח
בהם זוהר זר ואפל
גרונה מפיק צליל שהמוח
אינו מסוגל לעכל

הכוח זורם לידיה
בהם מקבל הוא תכלית
מושכת היא את אזיקיה
בעוצמה העל-אנושית

כף יד ימין אז נשברת
ועוברת בפתח אזיק
העור מתקלף, דם ניגר בו
מאפשר ליד להחליק

בידה השבורה משחררת
את היד השנייה לחופשי
מוחה מתערפל מהלחץ
של כאב העל אנושי

-----------------------------

שבוע עבר, היא עדיין
לא ממש חזרה לעצמה
שוכבת, ידיה בגבס,
הנפש לאט מחלימה

שבוע נוסף, היא בסדר
רק שותקת יותר מתמיד
הנייד, והיא מחייגת
מספר מוכר של ידיד

קולו שואל "את בסדר ?"
עם רצון לעזור ומחוה
היא עונה "אנא תגיע,
אני זקוקה לטובה"

הידיד ניצב כבר בפתח
מחייך ונעים כמו תמיד
בעבר בשבילה היה מאסטר
פעם מאסטר, היום רק ידיד

היא מסבירה את הצורך
הוא המום, מבולבל ונבוך
שואל: “למה את לא מנסה
מעצמך את הסבל לחסוך ?”

הוא חושב, היא בטח הוזה
זה טירוף, שיגעון או טיפשות
אך עינייה פוגשות את עינייו
הוא מוצא בהם רק נחישות

אזיקים שוב כובלים את ידיה
ותנוחה שזכורה לה היטב
מחסום פה שוב מורכב על פניה
לא גורם לה שום עונג או כייף

הידיד אז הולך למקלחת
מתבדח – "מבטיח לחזור"
היא נשארת לבד עם הפחד
והיטב מרגישה את הקור

זמן עובר, הוא יוצא, אין כמוהו
מתנגב, לא צריך למהר
מחייך, מתלבש לו בנחת
ניגש ואותה משחרר

אומר "חזרת לעצמך, איזה יופי,
באמת נותן לך כבוד"
עונה "לא, לא אוכל עוד,
מהמשחק להנות"

"במשחק הייתי נשלטת
מאמינה בתפקיד
אבל התחושה זו אבדה לי
והיא נעלמה לתמיד"

"אני כבר לכל מסוגלת
אין מחסום לא עביר בשבילי
היום אני כאן שלטתי,
שלטתי ... בפחד שלי"