מוווון פלייסטיישן

היא שכבה מקופלת במזוודה. ידייה אזוקות מאחרי גבה, רגלייה קשורות בקרסוליים ובברכיים, על פנייה – מחסום פה. עינייה היו עצומות וקשורות במה שהוא, היא אפילו לא היתה בטוחה במה. אולי נייר דבק. לפי הטלטלות היא היתה בטוחה שהיא בתנועה, מוסעת במכונית.

הוא הגיעה לפני כרבע שעה, אם תחושת הזמן עדיין לא בגדה בה. הוא לא ביזבז זמן. שליח פדקס הביא קופסת קרטון עוד בצהריים, בה היה ציוד שמסוגו היה לה מלאי לא קטן פרטי משלה. הציוד הבנאלי העלה חיוך בוז קל על פניה. כמה סטים של אזיקי עור, מחסום פה. ופתק. “הלבישי את הכל, והמתיני להגעתי בתשע בערב" נאמא בו בלשון לקונית. לפני כן, כשהתכתבו במחשב, הוא עשה רושם של בעל מעוף מחשבתי והבטיח חוויה שונה. אבל לפי הציוד הבנאלי, היא כבר לא היתה בטוחה שהוא מסוגל לעמוד בהבטחה זו. היא עשתה כדבריו וחיכתה לו, מקווה שזה לא הולך להיות עוד ערב מבוזבז.

בדיוק בתשע הוא דפק בדלת. היא פחתה בלי מילים. גבר בשנות הארבעים, שמעולם לא ראתה אותו קודם. “שלום טרוייה" אמר, מבטא נכון את הכינוי שלה. הוא הביא עמו מזוודה גדולה, שגרמה לליבה להחסיר פעימה. "למה המזזודה" תהתה בלב (פיה כבר היה חסום). הוא לא נידב הסברים. בלי דיבורים כל שהם הוא קשר את ידייה ורגלייה. פתח את המזוודה, שהתגלתה כריקה. קשר את עינייה. “אל תכנסי ללחץ, אנחנו יוצאים לנסיעה של כחצי שעה" אמר. ליבה החל לדפוק המהירות. הוא הרים אותה והניחה במזוודה, מנחה את גופה להתקפל. כששמעה את רוכסן נסגר, החל ליבה להלום בפראות, לחץ כמעט בלתי נשלט שטף אותה והיא השמיעה יבבה קלה. אם הבחין בכך או לא, היא לא זכתה לתגובה כל שהיא. כעבור זמן קצר התרוממה המזוודה והחלה להתגלגל על הריצפה.

כשחושים אחדים חסומים, חושים אחרים מתחדדים לעין ארוך. עכשיו היתה זו שעתן היפה של השמיעה ושל האוזן בתיכונה. דמיונה השלים את הפרטים החסרים. קליק בודד של גלגלים - המזוודה התגלגלה מעבר למפתן הדלת. טריקת הדלת. גליגול נוסף בחדר מדרגות. מעלית. לובי הבניין בו היא גרה. גלגול קופצני על המדרכה. קור הסתו מעורב עם קור הפחד שלה. עצירה. קול פתיחת דלת המכונית. קול פתיחת דלת נוסף – שונה הפעם. ליבה הלם שוב, הוא פתח את תא המטען! המזוודה הונפה ונחתה על רצפת תא המטען. ליבה זינק, דפיקותיו הלמו בראשה כמו פטיש. דלת התא נטרקה בחוזקה, שולחת גל הלם אוויר. היא רצתה לצרוח. רק בדיעבד נעשתה מודעת לכך שהמכונית כבר היתה בתנועה.

היא שאלה את עצמה האם היא הולכת להיחנק כאן. כנראה שלא. אולי הוא לא סגר את הרוכסן עד הסוף, אולי היו פתחים אחרים במזוודה, אך היא לא הרגישה מחנק. חוץ ממחנק הלחץ הנפשי בו היתה שרוייה. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי. אחרת עוד תמותי מפחד. תרגעי. קבלת מה שבקשת, לא ? עכשיו תהיהי בשקט. הוא אמר – חצי שעה. תרגעי” נסיונות הרגעה עזרו במקצת, ליבה הפסיק להלום. היא רוקנה את ראשה ממחשבות. היה קר.
אך המחשבות חזרו בהדרגה, דימויים מאיימים על אפשרויות סיום רעות במיוחד.
דימוי הראשון היה של עצירה על גשר גבוה. המזוודה הנגררת ומונפת מעבר למעקה. היא דמיינה את האובדן הפתאומי של חוש התמצאות בעת הנפילה מטה, כלואה במזוודה. ואז ה- “בום". ברררר. היא הכריחה את מוחה לעבור למחשבה אחרת. אבל זאת לא היתה טובה יותר. כעת דמיינה את המכונית ננטשת בפינת חניון שכוח אל. היא הצטמררה שוב. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי". מוחה עבר לנסח מודעות אבל. “אישה נמצא מתה ...” לא, לא. “עורכת דין צעירה נמצא ...” לא. “עורכת דין צעירה ויפיפיה נמצא ללא רוח חיים ...”. כן! הגירסה הזאת היתה מוצלחת ביותר. היא חייכה, שינייה מתהדקות על כדור הגומי בפיה. היא הצליחה להצחיק את עצמה, וכעת נשטפה בעליצות מוזרה המהולה באופוריה.