מוווון פלייסטיישן

דימוים אחרים הופעיו – הפעם נעימים יותר. היא דמיינה את עצמה כעובר ואת המזוודה כרחם בה היא שמורה בבטחה. העובר יצא בקרוב לגלות עולם חדש. אילו רק לא היה כל כך קר.
המכונית בלמה, פנתה חדות והחלה לרדת. הצליל השתנה, לפי ההד הם נסעו כעת בתוך מבנה – מנהרה או חניון. בסוף נעצרה. “הנה זה בא", חשבה. קול פתיחת הדלת, ואז קול פתיחת התא. היא עצרה את נשימתה לרגע. המזוודה הונפה והועמדה. גלגול. מעלית. גלגול על מה שהוא רך, על השטיח ? והנה הוא פותח את רוכסן המכסה. הוא הוציא והעמיד אותה, מגע ידיו על עורה החשוף מעביר בה צמרמורת. גפיה הרדומים והקפואים נענו אך בקושי.

היה חום נעים במקום בו נמצא. היא משכה באפה, מנסה לזהות את מהות המקום. הריח לא היה נכון. היא צפתה לריח של מרתף, ריח נרות, עור ולטקס, ריח של זיעה וזרע. ריח של שעה מאוחרת בלילה ושל התלהבות גברית. אך היא הריחה יום עבודה ומשרד. רגליה היחפות עמדו על שטיח. מה לעזעזל הוא עושה ? הוא שיחרר את רגליה והוריד את כיסוי העיניים. היא מצמצה, המנסה להסתגל לאור החזק. אכן היתה במשרד, ליתר דיוק - בחדר ישיבות גדול, עם רצפה המכוסה שטיח, שולחן ישיבות וכסאות, ארונות, מסך, מקרן. קיר פנימי מזכוכית אטומה. אבל הקיר החיצוני היה חלון אחד גדול. היא הביטה, המומה, אל עבר צידו האחר של הרחוב, בו עמדו בנייני משרדים עם המון חלונות והמון המון אנשים. היא הרגישה כמו בחלון ראווה ענקי שסביבו תאי צפייה. הרחק למטה ברחוב זרמה התנועה.

האנשים בבניין הסמוך כבר הבחינו בה. היו כמה שעמדו ליד החלון וצפו. מה מחזיקה האישה ההיא ביד – מצלמה ? היא נשטפה בגלי חום של המבוכה. תגובתה האינסטינקטיבית היתה להתרחק מהחלון ולהסתתר מהמבטים. מאוחר מדי, הוא כבר קשר את רגליה לווים ברצפה. ואז קשר את ידיה עם שלשלאות, לווים בתקרה. היא עמדה כמו דגם בתצוגה, קשורה וחסומת פה, מוארת היטב, מול הקהל שהביט בה ממאות חלונות של הבניינים הסמוכים. הוא יצא מהחדר, משאיר אותה לבדה בתצוגה הבלתי אפשרית. היא רצתה להתאדות. אילו לא היה מסיר את כיסוי העיניים, לא היתה מודעת לחשיפה. כעת הבינה שהסיר אותו בכוונה, כדי להביך אותה. גם אם לא היתה קשורה, לא יכלה להסתלק. וכי לאן תלך ככה ערומה. הוא העמיד אותה במצב בו לא היתה לה שליטה על הנעשה.

היא לא היתה בטוחה כמה זמן עמדה ככה. זמן ארוך דיו כדי שחלק מהצופים, נשים בעיקר, יאבדו עניין ויתרחקו מהחלונות, חוזרים לעניניהם. הוא נכנס, פתח את אחד הארונות ושלף שוט. אפה הריח לימון. השוט גרם לה לחייך, בלבה. היה זה שוט זנבות. מסתבר שהוא לא ידע עליה הכל, חשבה. והנה פרט מידע קטן עלי – עם שוט כזה תוכל בקושי לדגדג את לי את סף הכאב. גם אם תשקיע את כל הכוח, יהיה זה לא יותר מליטוף.
הוא הצליף בה בגב, ברגליים, בטן וחזה, המכות הרכות גורמות לעורה אודם קל והרגשת ליטוף נעימה. היא הרגישה שהשליטה חוזרת אליה, היא שוב נמצאה בתחום המוכר. היא חשה בוז על אי יכולתו לגרום לה כאב אמיתי, והיה זה רגש מרגיע אחרי רצף הארועים דרכם הוביל אותה עד כה.

אבל אז הוא נגש שוב לארון ושלף בקבוק קטן מלא בנוזל שקוף בעל גוון צהוב. הוא מילא את כף ידו בנוזל. ריח לימון. לפתע קלטה מה הוא מתכוון לעשות. היא צרחה והשתוללה כנגד האזיקים, מנסה למנוע את המהלך. מאוחר מדי, כף ידו המלא במיץ לימון עיסה את גבה, רגליה והחזה. היתה תחושה רגעית על קרירות, ואז עורה החל לבעור. מבוהלת וכואבת היא צרחה דרך מחסום הפה. עורה צרב ובער, כאילו העלו אותה על מוקד. "אז ככה הרגישו המכשפות בימי הביניים" – מחשבה מוזרה התגנבה למוחה ההיסטרי. לפתע נחתה עליה הצלפה, מאותו השוט זנבות בו זילזלה קודם. ההצלפה לא היתה חזקה, אך הכאב היה עז, כאילו השוט עצמו עלה בלהבות. היא צרחה שוב ושוב, גם מכאב, וגם כדי לרסן את אדונה. אדונה ? ממתי התחילה לקרא לו אדון ?