מוווון פלייסטיישן

הצלפות נחתו על עורה הבוער בקצב אחיד ללא הפסקות, לא היה להם סוף. היא הרגישה אפופת ענן חם, היה קשה לה לנשום. היא כבר לא הבחינה בין מכה אחד לאחרת, הכאב בניהן היה זהה לכאב של המכה עצמה. ההרגשה היתה כמו של להבות המלחכות את גופה. ראייתה הטשטשה, החדר נראה ככתם בהיר גדול עם כמה כתמים כהים בתוכו. היא נאבקה לעמוד. ואז הלהבות, הכאב והאור הבהיר נסוגו ופינו את מקומם לחשכה.

ההכרה שבה אליה בהדרגה. היא המשיכה לשכב עם עיניים עצומות, כדי לא למשוך את תשומת ליבו. היא שכבה על הספה, מכוסה בשמיכה. האזיקים ומחסום פה נעלמו. עורה צרב עדיין, אך במידה נסבלת. הצצה חטופה הבהירה לה שהיא עדיין באותו החדר. חלון החזית כוסה בוילון. הוא ישב ליד שולחן עבודה בקצה השני, מעיין בניירות ומקליד במחשב. הוא נראה שגרתי ועסוק בענייניו, כאילו שלא הכניס לפני דקות ספורות מכות רצח שגרמו לה להתעלף. אך בעצם, היא נאלצה להודות לעצמה, לא היו אלו מכות רצח, אלא תרגיל בהסבת כאב, ממנו קבלה מנה גדושה. האם נגרם לה נזק ? היא העבירה את ידה על העור, מלטפת בעדינות. רגיש, אך חלק, ללא פצעים. טוב.

עניין אחר הטריד אותה. היתה לה מתכונת קבוע של סיום מפגשים לפי תנאים שלה. בנקודת זמן הנכונה, אותה הייתה בוחרת בקפידה, השותף המזדמן היה מקבל מסר דחיה, בעוצמה שגרמה לו להסתלק פגוע עם הזנב בין הרגליים. אם נהנתה מהמפגש, סיום כזה היה מעצים את התחושה, ואם לא – סיום כזה היה אף מוצדק. כך או כך המעשה הבטיח שכל המפגשים יהיו חד-פעמים, כפי שרצתה. נקודת זמן הנכונה התקרבה, והיתה רק בעיה אחת. היא הייתה ערומה.

היא הציצה שוב וסרקה את החדר. בגדים לא היו בנמצא. מבטה המשיך לנדוד ואז לפתע קלטה בהיא בוחנת את פניו. היא העתיקה את מבטה, נבוכה. אצלה זה לא היה מקובל, היא הקפידה לא לגלות עניין באלו שפגשה.
הוא הבחין בתנועה והרים את ראשו. נגש אליה והניח לידה מה שנראה כמו פרווה סינטטית. “תלבשי את זה" אמר, “אנחנו יוצאים”. בידו השניה החזיק קולר. היא התיישבה באיטיות והרימה את הבגד. היתה זו תחפושת, מהסוג של מסיבות ליל כל הקדושים. הפרווה היתה חומה, בעלת מראה ומרקם כמו של כלב. לרגע היה נדמה שהיא גם מריחה ככה. היא משכה אותה על רגליה ועל גופה, סוגרת את הרוכסן הארוך בגב. הבגד נתפר לפי מידותיה ונצמד אל גופה היטב. כעת היתה מכוסה כולה פרווה חומה, למעט כפות ידיים והראש. "אני כלבה נאה מאוד”, חשבה. כלבה או לא, הבגד פתר את הבעיה, ופתח את אותו חלון הזדמנויות לו קיוותה. האנדרנלין הציף אותה, ותוך שניות היא שוב הייתה חדה וממוקדת.

"טוב, זה הספיק לי, לך תשעמם מי שהוא אחר" ירקה מילים בציניות, פונה ממנו במהירות. בדרך כלל זה הספיק. אך הוא אחז מאחור בכתפה. היא הסתובבה מיד ודחפה אותו בכל כוחה, כמעט מפילה אותו. היא פנתה שוב, מנסה להסתלק במהירות. היא הספיקה להתקדם צעד אחד ואז רגליה נתקלו ברגלו ובאותו זמן דחיפה חזקה בגב העיפה אותה קדימה ולמטה אל הרצפה. היא בקושי הצליחה לבלום, פניה פגעו ברצפה, אפה דימם. הוא כבר היה עליה. בתנועה חזקה היא נערה אותו מעליה, מתהפכת על הגב ושלחת אגרוף לפניו. אם היתה לאגרוף השפעה או לא – לא יצא לה לדעת. כי באותה העת נחתה על פניה סטירה אדירה והעולם החשיך שוב.