מוווון פלייסטיישן

כנראה היתה מעולפת רק שניות ספורות. ראשה הצטלצל. היא שכבה על הבטן, הוא הפך אותה כשהייתה ללא הכרה. הוא שוב ישב עליה, מושך את ידיה לאחר ונועל באזיקים. ואז קם, מתנשף בכבדות. היא המשיכה לשכב, עושה ביקורת נזקים. צד ימין של הפנים כאב מהסטירה האימתנית. היא פתחה וסגרה את הפה, מוודאה שהלסת בסדר. אפה כאב המנפילה. יותר מכל רצתה באותו הרגע למשש את פניה, לגעת באזורים שכאבו. מה לא היתה נותנת כדי לשחרר את הידיים. היא נתקפה תערובת של פחד ותיסכול, חוששת אפילו לחשוב על מה יהיה ההמשך. אין טעם לנסות בריחה נוספת.

הוא נגש אליה, קולר ושרשרת בידיו. כשדיבר, קולו היה רגוע ונייטרלי, לא ניכרו בו סימני מאמץ או כעס. “הדרך היחידה להפסיק היא באמצעות מילת בטחון" אמר, כאילו הרצאה על יסודות השליטה לקבוצת תלמידים.
היא שתקה, והאמירה שלו גם לא הפיגה את חששותיה. לא היה כל טעם להשתמש במילת הבטחון. אם לא התכוון למה שאמר – מילת בטחון לא תעזור ממילא.
היא מעולם לא השתמשה במילת הבטחון. להשתמש בה היה סוג של כניעה, הרמת ידיים, בקשת טובה, מאויב. היא לא היתה מוכנה לכך. אפה כאב, והיא כל כך רצתה לגעת בו. אך היא המשיכה לשתוק. אזיקי הברזל הכאיבו לפרקי הידים.

הוא קשר קולר רחב לצווארה וחיבר אליו שרשרת. לפי ה- "קליק" ידעה שבלי מפתח לא תוכל להסירו. ואז פתח את האזיקים. ידייה זינקו לפנים, נוגעות, בודקות, מלטפות, מרגעיות. היא כמעט שמחה, הכאב והתיסכול הצטמקו לבעיות נקודתיות. היא נרגעה מעט, התיישבה ואז קמה לאט, מביטה באדונה בחשש. פניו נשארו נייטרלים והיה נדמה לה שהבחינה בהם בשמץ של הבעת ידידות. או שרק רצתה להבחין ? היא עמדה בשקט וחכתה.

אדונה לבש זקט, אחז בקצה השרשרת והוביל אותה מחוץ לחדר. השעה היתה מאוחרת והבניין ריק מאדם. הם ירדו במעלית ויצאו מהבניין. היא הרגישה אחרת. העוינות כלפיו וכלפי העולם כולו נעלמה. האנשים ברחוב הביטו והיא שמחה שהוא מחזיק בשרשרת, כי ככה היה ברור שהוא איתה והיא תחת חסותו, ואף אחד לא יכול להגיד שום דבר על זה שיש לה קולר על הצוואר ופרווה חומה על הגוף. היא הגניבה אליו מבטים, אולי רק כדי לוודא שהוא עוד מחזיק בשרשרת, או אולי פשוט כי רצתה לראות אותו. הוא הלך לידה, ושרשרת היתה בידו, וזה היה מאוד מרגיע.

בתום הליכה קצרה הם נכנסו לפאב. פאב שקט, עם מעט אנשים. אדונה התיישב על שרפרף גבוה ליד הבר. היא עמדה לצידו, לא יודעת מה לעשות. "שבי כאן" אמר בנימה ידידותית, מניח ידו על כתפה ודוחף אותה קלות כלפי מטה. היא התיישבה לרגליו, גבה נשען על דופן הבר. לקוחות הפאב צפו בעניין. “רק בבקשה, בבקשה אל תעזוב את השרשרת" חשבה. לשמחתה לא עזב, גם כשפנה ממנה והזמין משקאות.

היא גלתה שהבילוי המועדף עליה היה פשוט לשבת ולצפות בו. כעת כבר לא הגניבה מבטים אלא צפתה בו בגלוי, כל הזמן. זה היה בילוי נהדר שהופרעה רק על ידי דמעות מציקות אותן מרחה מדי פעם על הפרוותה. היא לא היתה מודעת לזמן החולף.
בסוף רכן אליה, תומך בה לקום ולשבת לידו. כוס משקה חכתה לה, ולא היה לה מושג מאין ידע מה העדיפה לשתות. מה זה חשוב בכלל. “הגיעה זמן לחזור" אמר ברכות.

המכונית עצרה ליד בניין בו התגוררה. עדיין עם פרווה, אך כבר בלי שרשרת וקולר היא הרגישה אבודה. היה לה גוש בגרון ולחץ בחזה.
"אנחנו נפגש שוב ?” היא אמרה את הבלתי יאמן, מפתיעה את עצמה.
"כן, אבוא לאסוף אותך מחר"
"טוב. אבל לפני תשע, כי בתשע כבר יש לי פגישה אחרת"
ההלצה גרמה לו לחייך, חיוך שבין רגע הפך אותה לאדם המאושר בעולם.