מוווון פלייסטיישן

זהירות, ארוך נורא

חלק א'

ד"ר עמוס צעד במרץ אל חדר טיפול נמרץ, עם מלאי חיוכים והלצות חדשות באמתחתו. היה לו מצב רוח טוב במיוחד באותו בוקר, ללא סיבה מיוחדת. סתם עוד בוקר אחד שאתה קם ופתאום יש לך מצב רוח טוב, שיכול להמשך ככה עד שמי שהוא מהלקוחות במחלקתו יחליט להתפגר, או שאיזו שהיא אחות תעשה שטות שתעצבן אותו, או שהבוס יעשה שוב מהפכה במדיניות התורנויות. אבל שום דבר מאלו לא איים עליו באותו בוקר ולא הייתה לו כל כוונה לשקוע בעגמומיות האפורה של העניינים השוטפים. אחות מאיה הופיעה, אחרי היעדרות של כמה ימים, וזה היה חידוש מרענן. “ברוכה השבה, נגמרה השביתה בגנים ?”
"בית הדין הוציא לגננות צווים", אמרה. “צבים ?! איך חיה איטית כזאת יכולה לעקוף (לאכוף) סיום שביתה ??”. אחות מאיה גיחכה קלות לנוכח הפגנת "השנינות” הלשונית.

"אני רואה שיש לנו אורחת חדשה". האישה הצעירה משכה את תשומת ליבו, ממספר סיבות. קודם כל כי הייתה צעירה ויפה, סיבה מספקת כשלעצמה. פניה היו עדינות ובהירות, שערה השחור, ארוך וחלק. יופייה נפגם במראה הצינור של מכונת הנשמה. והיא נראתה בסדר. ללא פגיעות גוף, כוויות או סימני מחלה שבדרך כלל הביאו אנשים למחלקה האקסקלוסיבית שלו. הרופא ניגש לעיין בתיק שלה, שהתגלה כדל ביותר. הובא אתמול בערב, ישירות לטיפול נמרץ, ללא רוח חיים. לפי הרישום היא נצמא בביתה, ללא הכרה, ומתה מוות קליני בעת הפינוי באמבולנס. עברה החייאה, אך נשארה ללא הכרה ומונשמת. אבחון – מחסור בנתרן, כנראה מהרעלת מים. הרעלת מים ?? הרופא גילה עניין גובר, מיקוד עניינו עבר מהפציינטית לאירוע. הוא הכיר את הפטלוגיה של הרעלת מים, אבל מעולם לא נתקל קודם במקרה אמיתי. אדם צריך לשתות כמה ליטרים טובים תוך זמן קצר, כדי להגיע למצב הזה. אף אדם שפוי לא ישתה כל כך הרבה, ורוב הלא שפויים גם לא – הם פשוט לא יצליחו.

מיד עם הגעתה קבלה זריקת מי מלח, אבל הנזק הבלתי הפיך כבר נגרם. "היא מתה כבר אתמול" חשב. הוא הסתכל עליה שוב, פניה היפות גורמות לו עצב. "איזה בזבוז". הוא ניסה לדמיין אותה שותה שלושים כוסות ברצף. המראה לא נראה לו הגיוני. מה יכול היה להביא אותה לידי כך ? חדר טיפול נמרץ היה שקט כעת, היה לו זמן פנוי. הוא פנה למחשב וניסה לברר פרטים נוספים על התופעה במילון הרפואי. "היפרהדרציה - הרעלת מים, נגרמת משתייה מרובה תוך פרק זמן קצר. כניסת מים עודפים מדללת את רמת האלקטרוליט (נתרן) ופוגעת בתפקוד תאי. עלולה לגרום לעילפון, התקפת לב ומוות.”

“! Abyssus abyssum invocat”

אהה ?! הרופא ניתק את עיניו מהצג, תר אחר מקור הקול.

“Crudelius est quam mori semper timere morte”

לתדהמתו המילים בקעו מפיה של האישה. שפתיה נעו, עיניה פקוחות לרווחה.
האם התעוררה ? באיזו שפה דברה ? הוא צעד לעברה.

“ ! Mors ultima ratio. Pacta satan sunt servanda”

פיו של הרופא נפער. אחות מאיה בהתה בהלם גם היא. קפוא במקומו כמו בחלום, עבר לא מעט זמן עד שקלט שהצליל המרוחק ששמע היה צפצוף המוניטור שהתריעה על דום לב. מיומנות והתרגול באו לידי ביטוי מיד, הרופא נכנס למצב אוטומטי. “מאיה, 2000 יחידות אפינפרין, עכשיו!” הוא קירב את עגלת הדפיברילטור, הצמיד אלקטרודות, כוון ל-250 וולט. בום! גופתה קפצה. חמש לחיצות חזקות על החזה. בום! אין תגובה. מאיה הגישה את המזרק. 2000 יחידות אפינפרין לתוך שריר הלב. חמש לחיצות על החזה. אלקטרודות. בום! אין תגובה. בום! אין תגובה.
רופא כפה על עצמו, כמעט בכוח, להפסיק לפעול אוטומטית. היא הייתה מתה, ושום טיפול החייאה לא ישנה עובדה זו. מהמצב רוח הטוב של הבוקר נשאר רק בדל של זיכרון עמום.


חלק ב'

פקד אשכנזי עיין בגופה וחילק את תשומת ליבו בין המחשבות שלו לבין קולו של הפתלוג המשטרתי, אשר הכתיב את הדוח לעצמו. “פיום קנה הנשימה, להחדרת צינור אוויר. נעשה בעת הטיפול בבית חולים. סמני לחץ על פרקי הידיים, כנראה מקשירה. נעשו לפני הגעה לבית חולים. רמת האלקטרולית באשפוז ...”
“חכה. למה החלטת שהקשירה הייתה לפני האשפוז ? אולי נקשרה במחלקה ?”
מאושפזים חסרי הכרה נקשרו לעתים כדי למנוע מהם תנועות בלתי נשלטות העלולות לפגוע בעצמם.
“רצועות קשירה של בית החולים לא משאירות סימנים. אלו סימני חבל או אזיקים. ולפי צבע העור, הם נעשו לפני יותר מיום. וחוץ מזה", הפתלוג חייך בזדוניות, “הסימנים מוזכרים כבר בטפסי הקליטה של חדר מיון.” פתולוג חייך שוב, מרוצה מההזדמנות להקניט. “לא קראת את דוחות האשפוז, אה ?” - הוא לא אמר זאת, אבל המסר היה ברור.

אשכנזי קרא את הדוחות, למרות שלא היה זקוק לכך. המצב היה ברור לו מההתחלה, את הספקות לגבי מועד הקשירה העלה רק למען הפרוטוקול, כדי שלא יחשב לאחד שקופץ למסקנות מראש. “מטומטם, אתה באמת חושב שהייתי מפספס את זה ?” חשב.
הבחורה הייתה אתמול בסשן בדס"מ, ומי שהוא קשר אותה הכריח לשתות מים. אולי רצה לראות אותה משתינה. גם אשכנזי עצמו לא טמן את ידיו בצלחת, והוא לא היה היחיד במחלקה. “ליגה למקומות עבודה" הוא קרא לזה, ולא בכדי הועברה החקירה אליו. באופן לא רשמי הוא היה אמון על רוב החקירות הנוגעות בסטיות מין. הפתולוג לא ידע זאת. הפתלוג גם לא הבחין בשריטות זעירות על החניכיים.
“קח דגימת עור ושומן מהשער שלה ותריץ התאמת דנ"א. אני רוצה לדעת מי משך לה בשער אתמול בערב, בזמן שדחף לה בקבוק מים לפה".

לאחר בחינת הגופה הוא ניגש לדבר עם הרופא בטיפול נמרץ. הרופא נראה מוטרד ביותר. אשכנזי שמע את הסיפור המוזר על משפטים שנאמרו לפני המוות.
“האם הבנת מה שהוא מדבריה ?”, שאל.
“לא" אמר הרופא, “היא דברה שפה זרה"
“יש לך מושג איזו ?”
“נשמע כמו יוונית.” הרופא נראה מתלבט. “או לטינית" אמר בנימה מסויגת. “יש ברפואה הרבה מושגים בלטינית, הביטויים נשמעו דומים.”
לטינית ? לאשכנזי זה נשמע הזוי.
הרופא פתח וסגר את הפה, מנהל מאבק עם עצמו אם להגיד דבר מה.
“מה מטריד אותך ?"
“תשמע, היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה, היה לה צינור אוויר בגרון"
“למה זה מטריד אותך ?”
“אי אפשר לדבר במצב הזה. צינור אוויר חוסם את מיתרי הקול. אין כל אפשרות לדבר !”
“אבל היא בכל זאת דיברה. אולי צינור האוויר לא כל כך לחץ"
“אתה לא מבין !”, הרופא המובעת צעק כעת, “אין כל אפשרות לדבר !”

אחרי זמן מה עזב אשכנזי את בית החולים, נושא עמו רגשות מעורבים לגבי הרופא המובעת. הוא היה מצפה שאדם רציונלי ישלוט ברגשות שלו גם אם פגש תופעה לא מוסברת. במקצועו, פגש אשכנזי תופעות משונות ומסתוריות יותר מכל אדם אחר, ולמד שמאחרי כל תופעה לא מוסברת בדרך כלל מסתתר סוד, וברוב המקרים – גם עבירה.

הוא השיג צו חיפוש וניגש לדירתה של המנוחה, יודע בדיוק מה לחפש. מחשב עדיין פעל, חיפוש קצר בהיסטוריה והוא היה באתר בדס"מ עם הניק שלה. ומיד מצא תכתובת עם "אמן המגע", כולל מועד פגישה של אתמול בערב. לפי תכתובת נראה שנפגשה עמו כבר בעבר.

צו נוסף, למפעיל האתר, ולמחרת היו לו פרטי IP (כתובת אינטרנט) של ה- “אמן". ועוד צו, למפעיל השירות, וכתובת IP הפכה לשם, מספר תעודת הזהות וכתובת מגורים. בדיקה בארכיון הממוחשב הביאה פריצת דרך מיידית – נגד המניאק התנהלה בעבר חקירה בחשד להריגה בנסיבות דומות! זה היה לפני שאשכנזי הצטרף למחלקה. אז לא נמצאו ראיות מספקות להגשת כתב האישום. “הפעם אמצא, מבטיח לך", חשב אשכנזי. “אסגור אליך לאט לאט, בלי רעש וצלצולים".

אשכנזי דאג להוציא לחשוד צו עיכוב יציאה מהארץ. אחר כך בדק את אקדחו, בו לא השתמש זמן רב. להרוג מי שהוא במהלך אקט מיני יכול אולי להתפרש כרשלנות פושעת. בפעם ראשונה. אבל בפעם השנייה זה כבר סיפור אחר. ללא ספק, היה לו עסק עם פסיכופט. אשכנזי גלש עוד קצת באתר הבדס"מ והסיק שהחשוד שלו אינו מגלה כל מתח – הוא המשיך לתקשר גם בימים אחרונים, כאילו לא קרה דבר. אשכנזי תכנן לבקר אותו כבר למחרת בבוקר.


חלק ג'

אבל בבוקר היו לו עיסוקים אחרים. אחותה של המנוחה הגיעה מקנדה, היה צורך לשוחח עמה, ולו רק בשביל הנימוס. אשכנזי הופתע מהדמיון במראה – אותו שער, תווי פנים, מבנה הגוף. היא הייתה מבוגרת בשנתיים. מהאחות לא למד הרבה. היא הייתה יותר מיושבת בדעתה ומסלול חיים שלה פנה לכוונים אחרים. היא התחתנה, ילדה, והיגרה בעקבות בעלה. שקועות בעניינן, האחיות היו רק בקשר מזדמן. כעת התייסרה על כך.

אחרי צוהריים התקשר אשכנזי אל החשוד ותיאם איתו פגישה לאותו ערב. הוא לא זימן אותו אל תחנת משטרה, כי באותו שלב לא רצה להכניס אותו ללחץ ומגננה. את זה עוד יוכל לעשות בהמשך, ובגדול. כמו כן רצה לראות את תכולת דירתו.
בשבע בערב עלה אשכנזי במעלית לקומה 11 ודפק על דלת הדירה עליה התנוסס שלט קטן מפליז בו נכתב "ד"ר משה גולומב, אורתודנט". את הדלת פתח גבר בשנות הארבעים, מקריח, בעל מבנה גוף אתלטי ושמור היטב. הגבר חייך חיוך רגוע ומנומס. אשכנזי נכנס, סורק את הדירה במבטו. הוא היה בחדר קבלה של קליניקה פרטית.

“מר גולומב ?", שאל.
“זה אני. אני מניח שהגעת בעניינה על נטע"
“כן. אני חוקר את נסיבות מותה של נטע ירושלמי, ויש לי מספר שאלות אליך"
החשוד הביט בו, הבעת פניו רגועה וידידותית.
“האם נפגשת איתה ביום ראשון השבוע ?”
“כן"
“תועיל לספר לי על אותו מפגש"
“אנחנו משחקים, או ליתר דיוק – שחקנו, משחקי מין. אני קושר אותה, מצליף בה, ועוד כל מני דברים. הכל כמובן במידה סבירה ובהסכמה.”
“באופן ספציפי יותר, מה עשיתם ביום ראשון"
“היא הגיעה אלי בערב, קשרתי אותה אך לא התקדמנו הרבה. היא לא הרגישה טוב, מספר פעמים התלוננה על צמא. בסוף נסע הביתה.”
“כיצד נודע לך שמתה ?”
“למחרת התקשרתי אליה ולא הייתה תשובה. ניגשתי לדירתה ודברתי עם השכנה. היא ספרה לי שפונתה באמבולנס. אז התקשרתי לבה"ח.”
“יש לך מושג ממה מתה ?”
“לא, בבה"ח לא היו מוכנים למסור לי פרטים"
“היא מתה מהרעלת מים" אמר אשכנזי והתרכז בקריאת תווי פניו של החשוד, אך ללא הועיל.
“הרעלת מים ? אתה מתכוון ששתתה מים מורעלים ? אני נתתי לה מים מינרלים מבקבוק כאשר בקשה.” הפנים הביעו הפתעה מודאגת.
“היא שתתה יותר מדי מים. רגילים, לא מורעלים", אשכנזי חש תסכול גובר. “כמה מים שתתה אצלך ?”
“אולי ליטר, לא עקבתי במדויק. בקשה לשתות מספר פעמים, כשידייה קשורות. הבאתי לה בקבוק לפה. אולי שתתה עוד בבית, אחר כך".
“באילו אביזרים ואמצעי עזר אתה משתמש ?”
“אוממ. יש לי אזיקים ושוט ושרשראות. כמה דילדוים, משחות. יש לי אפילו שוקר חשמלי"
“שוקר חשמלי ?”
“נותן מכות חשמל קצרות , יוצר הרגשה דומה להצלפה. לא מסוכן"
“לא חוקי בארץ"
“לא ידעתי. חוקי בארה"ב, שם קניתי אותו.”
“השתמשת בו לאחרונה ?”
“כן, לפני מספר ימים.”
“על נטע ?”
“כן. אבל היא לא נפגעה ממנו"
השיחה נמשכה ואשכנזי ידע שהוא מפסיד. הוא התמודד עם שקרן מעולה שאסטרטגיה שלו הייתה מושלמת. הוא חשף לאשכנזי את כל הפרטים שידע כי ישיג ממילא, ולא שום פרט נוסף. ולמה שהסתיר לא הייתה גישה. אשכנזי היה מסוגל למפות בדיוק רב את העובדות והשקרים ששמעה, אך לא הייתה לו כל דרך להוכיח.
הוא ידע שאשכנזי ימצא את השוקר כשיערוך חיפוש, וגם סביר להניח שיוכל להוכיח שהשתמש בו לאחרונה. לכן לא תרח להסתיר פרט זה.
אשכנזי הגיע למבוי סתום. אין טעם לטחון מים, הוא זקוק לגישה אחרת. הוא ימצא דרך. הוא הודעה בנימוס ויצאה מהבית.

הוא נהג באיטיות, ראשו גדוש במחשבות קשות. לפני שחזר למשרד, גמלה בלבו החלטה. הוא ישקיע עוד מאמץ לאתר ראיות שיוכלו להפליל את המניאק. אבל, אם לא יצליח, זה לא יהיה סוף הדרך. הוא ידאג שימצאו ראיות. גם אם יצטרך ליצור אותם בעצמו.
כי היה פרט אחד שהמניאק לא הצליח להסתיר. כי הוא היה שקרן של מילים, לא של רגשות. לכן הוא כלל לא תרח להסתיר, שהמוות של האישה איתה היה בקשר לא מזיז לו, ולו במעט. וזה, מבחינתו של אשכנזי, היה סימן היכר מובהק לכך שיש לו עסק עם פסיכופט.
אשכנזי נתן לדמיונו המעשי להתגלגל הלה, וכבר ראה בעיני רוחו אילו ראיות ישתיל ואיפה.

אך מהלך בדברים עמד לקבל תפנית שאפילו שוטר מוכשר כמו אשכנזי לא יכול היה לחזות. שבוע מאוחר יותר, הצורך בראיות כבר לא רלוונטי.


חלק ד'

השוטר הטיפש הלך, וה- "אמן" התרווח בכורסת הטלווזיה בנחת. הוא היה מרוצה מאוד, הכל התנהל כפי שחזה. השוטר יכול לשווא לחלום על השגת ראיות. מבחינתו של האמן כל העניין ייזכר בעתיד כלא יותר מקוריוז משעשע. לא פחות חשוב, הוא יכול להמשיך במהלך חייו הרגילים, אשר בזמן אחרון רווו הנאות, ככל ששחרר את הרסן. כן ,הנאות. הוא נזכר בערגה באירועי ערב יום ראשון. הזיכרון הציף אותו בעונג. עלה בו רצון עז לעבור על כל פרט של מהלך הדברים, לא לפספס, להינות מכל מרכיב, מכל האוסף של הריגושים עזים שחש באותו הערב. הוא הרגיש כיצד הדופק והנשימה מאיצים.

אז, באותו ערב נפלא, הוא התחיל בעדינות, לא נותן לה רמזים לגבי העתיד לבוא. כבר בהתחלה, כשהתפשטה, קשר את עיניה, כי לא רצה שתראה מה הוא מכין. הביא גיגית מפלסטיק, שם בתוכה שרפרף עץ קטן והעמיד אותה עליו. שם אזיקים על ידיה וקשר אותם לוו בתקרה. מתח חזק, ככה שחלק משמעותי של המשקל יהיה על ידיה. היה לה קשה לעמוד על השרפרף. מדי פעם עלתה על האצבעות, להוריד את הלחץ מהידיים.

הביא שוקר חשמלי. השוקר נתן מכות חשמל, קצרות וחזקות, בעוצמה הניתנת לכיוון. הוא ליפף אלקטרודה אחד על הדילדו והחדיר אותו לישבנה. את האלקטרודה השניה סתם הניח בגיגית, שהייתה בניתים יבשה. לא הייתה מוליכות, לא היה סגירת מעגל חשמלי, והיא בכלל לא ידע על השוקר. הכל היה מוכן. היא עמדה קשורה, בציפייה דרוכה, מגורה מהמתח. כאילו שהיה איכפת לו. מבחינתו הבילוי עוד לא התחיל.

הוא פתח בקבוק מים והגיש לפיה. “תשתי" אמר, “הערב את תשתי הרבה". היא לא התווכחה, ושתתה בקבוק של ליטר וחצי בהדרגה. לקראת הסף היה לה כבר קשה, הבעת סבל הופיעה על פניה, המראה שגרם לו לזקפה הראשונה באותו ערב. הוא חיכה קצת לפני שפתח בקבוק נוסף. לא רצה שתקיא, לא אהב קיאה. לפי תנועת רגליה ראה שהשלפוחית שלה התחילה להתמלאות. אחרי כרבע שעה הגיש לה בקבוק נוסף. היא בלעה מים בכוח, סובלת אך עדיין משתפת פעולה. היא התאמצה שלא יברח לה הפיפי. המראה הלך והשתפר מבחינתו, העונג, אומנם עדיין קל, אך יציב ומהסוג האיכותי ביותר, מילא אותו כעת. הוא התאמץ לשלוט בעצמו, לה להאיץ את הקצב. דברים טובים קורים בהדרגה, צריך סובלנות. החלק הטוב היה עוד לפניו.

בסוף לא יכלה להתאפק עוד. “אני חייבת פיפי" אמרה.
“אין בעיה" ענה.
“אז שחרר אותי"
“תשתיני ככה, כמו שאת"
“על הרצפה ?” לא היה לה מושג שעמדה בגיגית.
הוא לא ענה.
היא התגברה על המחסום הפסיכולוגי והשתינה. הזרם ירד על רגלה, אל השרפרף, לתוך הגיגית ואל אלקטרודה. השוקר השמיע פצפוץ כשמעגל חשמלי נסגר דרך ישבנה ואבר מינה. היא קפצה וצרחה, מהפתעה וכאב. ההלם גרם להתכווצות, זרם השתן נפסק מיד, הרבה לפני שהשלפוחית הגיעה לסיפוקה. היא מלמלה קללות, מבוהלת וכעוסה.

הוא קירב בקבוק שלישי לפיה. “אני לא יכולה לשתות עוד, וחייבת להשתין" אמרה.
“אם תשתי, אחליש את המתח ואז תוכלי להשתין"
הוא ווידא ששתתה עוד חצי בקבוק וקיים את הבטחתו, באופן חלקי.
היא השתינה, לסירוגין. הייתה מתחילה, חוטפת מכת חשמל, מפסיקה, וחוזר חלילה. בהדרגה העלה את המתח חזרה לעוצמה שסגרה לה את הברז לחלוטין ואז שכנע אותה לשתות עוד בהבטחה שיוריד את המתח שוב ויאפשר לה להשתין. הפעם הנמיך אותו רק במעט. הקיבה, המעי, והשלפוחית שלה היו מלאות עד אפס מקום. היא בכתה, יללה והתחננה להשתחרר. הוא נשם עמוק, עונג טהור מציף אותו. רגע השיא התקרב.
הוא שיחק עוד קצת בלשכנע אותה לשתות עוד, מעמיד פנים כלא מבין את סיבת מצוקתה. היא נשבע שלא יכולה, שהיא חייבת להשתין, שהוא חייב לשחרר אותה. היא כעסה על אי הבנתו. הוא חייך באושר, משועשע מתמימותה. היא כמובן לא ראתה את החיוך (עיניה מכוסות) והוא הקפיד לשמור על נימת קול רצינית ואיכפתית, כדי לדרבן אותה להמשיך בתחנונים. בסוף אמר, משחק את תפקיד המטומטם, ומתפקע מצחוק הכבוש: “אני מאוד מאוכזב, לא מבין מה מפריע לך. מה כבר עשינו היום ? בסך הכל נתתי לך לשתות מים. לא שתן או רעל. את מתנהגת כמו פרימדונה. כבר די נמאס לי להתמודד עם הגחמות שלך. אני עושה עוד ניסיון אחד ומוותר".

הוא הגיש לה בקבוק נוסף. היא כמובן אמרה "לא", גורמת לו חיוך של אושר שאותו לא יכלה לראות. הוא משך את ראשה לאחור, דוחף לה את בקבוק בכוח. היא נאבקה להשתחרר מאחיזתו, אך ללא הועיל. המים זרמו ומילאו את פיה, לא מאפשרים לנשום. היא הייתה בסכנת טביעה. אינסטינקטיבית היא בלעה, כדי לפנות את קנה הנשימה. הספיקה לקחת נשימה אחת והוא כבר שוב מילא את פיה. היא ניסתה לירוק, אך הוא מילא את פיה שוב ושוב, מושך את ראשה לאחור, מכריח אותה לבלוע. זה היה כמו פיתום אווזים. היא התחילה לצרוח בהיסטריה, נחנקת ומשתעלת, אך הוא הטביע את צרחותיה, פשוטו כמשמעו. אלוהים, מה היה נותן כדי שהבילוי הזה ימשך לנצח! ואז העונג שהציף אותו עבר את הסף והוא גמר. זו הייתה אורגזמה חזקה וממושכת. הוא התיישב ואז נשכב על הרצפה, גלי רעד חולפים בגופו. הוא שכב, נאחז בהרגשה ובחיזיון, מנסה לצרוב אותם עמוק בתודעתו. הוא שכב בלי להיות מודע לזמן שחולף.


חלק ה'

כשקם, הלך להתקלח. רק ביציאתו מהמקלחת שם לב שהיא עדיין קשורה בעמידה, ושוקר עדיין מופעל. עיניה בהו בלי לראות. המראה הלחיץ אותו. "חסר רק שתתפגר כאן" חשב. הוא ניגש אליה ובדק את הדופק. היה דופק, טוב. הוא שחרר אותה וגרר למקלחת, לא מעוניין שתשתין על הרצפה. הבילוי נגמר והגיע העת לאיחוי השברים. "איחוי שברים" מבחינתו היה תהליך טכני, שבאמצעותו מחזירים את היחסים למצב של המשכיות. אחרת לא תהיה המשכיות ההנאות. אה, כן, צריך גם לתת לכלבה מלח, להחזירה למצב איזוטוני, אחרת לא תהיה כלבה. אבל כל דבר בעייתו. עכשיו השלב הראשון - הפגנת אכפתיות. הוא ניגש להביט באמבטיה. היא הראתה סימני חיים, ובאותה הזדמנות השתינה את נשמתה, מים זרמו ממנה בערך באותו צבע כמו שנכנסו קודם. הוא פתח מים, שטף אותה והתחיל לסבן. במאמץ רב הפנתה את ראשה לעברו והוא פגש את מבטה הרווי שנאה. "עזוב אותי". אוקי, זה הולך להיות קשה. הוא הרחיק את ידיו והביט בה במבט של אהדה, מבט שעבד טוב פעמים רבות בעבר. היום זה הולך להיות קשה, כי אולי הוא נסחף קצת. לא נוראה, צריך לזכור שהכלבה הגיע אליו כי רצתה לסבול. אז היא קבלה קצת יתר ממה שציפתה. היא תירגע עוד מעט.

היא גררה את עצמה החוצה מהמקלחת, בלי לשטוף את הסבון ולבשה את בגדיה בלי להתנגב. בלי להביט בו היא צעדה לעבר המסדרון. הוא המתין בנחת עד שתחזור, כי הדלת הייתה נעולה. אך לפתע שמע סיבוב מפתח וטריקת הדלת. לעזאזל, הוא שכח להוציא את המפתח! הוא זינק אחריה לחדר מדרגות, אבל היא כבר הייתה במעלית. הוא רץ במדרגות למטה, משיג אותה בכניסה. היו אנשים מסביב, אי אפשר סתם ככה לגרור אותה חזרה. הוא נצמד אליה והלך לידה, חושב על תוכנית חלופית. הוא נזקק לזמן כדי להתחבר אליה שוב. "אסיע אותך הביתה".
היא לא אמרה כלום. הליכתה הייתה לא יציבה, היא התנדנדה קלות מצד לצד כמו שיכורה. אבל תחנת האוטובוס הייתה קרובה והיא כבר הייתה שם. אנשים סביב לא שמו לב בניתים, אבל לא היה לו ספק שאם ינסה לעצור בעדה, המהומה תמשוך תשומת לב. אוקי, היא תירגע בבית. "טוב, נדבר מחר, בסדר ?"
"תדבר איתי מחר בתחנת משטרה, דפוק"
לא טוב. אם תתלונן תהינה צרות צרורות. האוטובוס הגיע והיא עלתה בלי להביט בו. האוטובוס עזב את התחנה. הוא פנה לרוץ למכונית שלו, במטרה להגיע לביתה, אפילו לפניה. אך לפתע עצר. כדורי מלח עדיין היו בכיסו. נדבר בתחנת משטרה, היא אמרה. נראה אותך מגיע לשם מחר.

"האמן" התעורר מהחלום בהקיץ. החלום שהתחיל כשיחזור זיכרון מענג התגלגל לבעיות שעמדו לפניו עכשיו. הכלבה מתה, וזה היה טוב. שתתלונן במשטרה בקו ישיר מהקבר. סביר להניח שיצאה מזה נקי. הבעיה המיידית הייתה הצורך למצוא כלבה חדשה.


חלק ו'

מחר קום בבוקר
כשבחוץ כבר שמש ואור
הבט היטב בשמי תכלת
ואז תראה את החור
החור בלי צורה ובלי צבע
נראה סתם זניח, אבל
הנה הבשורה המובטחת -
החור זה ילך ויגדל.
ככל שתרבה מעשך
צועד במסע "המופלא"
כך חור ימלא את האופק
ואת עולמך הוא יבלע


אמן המגע > ואיזה סוג של פייה את ?
פייה מרושעת > כתוב, לא. פייה מרושעת. קרוב יותר לשדה 😄
אמן המגע > מדהים, אני לא מאמין. מעולם לא פגשתי קודם פייה אמיתית.
פייה מרושעת > תמשיך להרעיף עלי חנופות וללטף לי את אגו, אז אולי עוד תפגוש.
אמן המגע > למה ללטף רק את האגו ? אני רוצה ללטף את כולך.
פייה מרושעת > ואתה משוכנע שתעמוד בדרישות הפולניות שלי ?
אמן המגע > אני אמן או לא ?!
פייה מרושעת > גם אמן וגם תחמן.
אמן המגע > וגם חרמן ...
פייה מרושעת > 😄

"אמן" ניהל את השיחה עוד קצת וסיים בעדינות. לא טוב יותר מדי ביום אחד, ציפיות בונים בהדרגה. בניתים שתישן על החומר, והוא היה זקוק לזמן ללימוד הרקע. הוא השקיע את מירב מרצו, לומד מהבלוג שלה, ממהודעות שכתבה, מהפרופיל. היא הייתה חדשה, אבל יצרה כמות חומר מספקת על מנת שיוכל ללמוד ולהתאים את המסרים שלו. הוא הרגיש שהוא בכיוון הנכון והיא שיתפה פעולה.
עבר עוד יום, והשיחות הפכו לרציניות יותר. עוד יום והם קבעו פגישה. לא היו לה העדפות ברורות והוא הרגיש שיהיה קל לחנך אותה בהתאם לצרכיו. אבל הפעם יצטרך להתקדם לאט ולהיות זהיר. המזל כמו שהיה לו עד עכשיו לא ימשך לנצח.

למחרת הוא חיכה לה בציפייה רגוע, סקרן אם תגיע כמו שהבטיחה. בשבע בערב צלצל הפעמון, והוא פתח את הדלת. ידה בשמאלית הונפה קדימה, מרססת גז מדמיע בעיניו. מופתע, אינסטינקטיבית הוא הרים את ידיו לסוכך על פניו. ידה הימנית נע במהירות בקשת רחבה, מחזיקה חפץ כבד וכהה. החפץ פגע בראשו בעוצמה, העולם השחיר ונשמט תחת רגליו. הוא התעורר בגלל כאב דקירת מחט, ואז העולם נמוג שוב.

"פייה" נתנה לו זריקה נוספת ואז, בלי חיפזון, גלגלה מזוודה ענקית שהמתינה בחדר המדרגות, ודחפה את גופתו הרופסת פנימה.



חלק ז'

לאט, הוא פתח את עיניו וסקר את בסביבה. הוא היה בחדר גדול ולא מוכר, שנראה כמו סלון של דירה. החדר היה ריק כמעט לגמרה, ריצפת שיש חשופה, דלתות סגורות, תריסים מוגפים. הוא היה ערום. בטח קשרה אותו, חשב. בחשש, הוא ניסה להניע את אבריו. לא! הוא היה חופשי לגמרה. טעות פטאלית שלה. חופשי היא לא תוכל לעשות לו כלום. פעם אחת הפתעה, אבל עכשיו היה דרוך. היא עמדה בקצה הנגדי של החדר. מי זאת ? עיניו התמקדו והוא קפא. נטע ! שערו סמר. לא יתכן. אז דבר מותה הייתה תרמית ? לא יכול להיות, יותר מדי גורמים היו מעורבים. הוא ידע על מותה גם מבית חולים וגם מהשוטר, לא יתכן שכולם תיאמו גרסאות. היא הייתה חייבת למות, הוא דאג לכך בעצמו. כפילה ? שנשלחה על ידי מי ?

אבל אז ההגיון המעשי עשה סדר במחשבותיו. הכלבה או כפילה, למה ואיך, אין זה משנה כעת. היו לה תוכניות לגביו כאן בדירה, ולכן הוא חייב להסתלק. אין בעיה להסתלק, היא לא קשרה אותו, טיפשה. הוא ניגש לדלת, רגליו היחפות מחליקות על הרצפה. נעולה כמובן. בדק דלתות אחרות, נעולות גם כן.

סביר להניח שהמפתחות אצל הכלבה. הוא פנה והתקרב אליה, שם לב כעת שיש לה שוט ביד, בו לא הבחין קודם באפלוליות החדר. לא היה זה שוט זנבות, אלא מוט דק מאוד של פלדה גמישה עם ידית מתכתית בקצה. שוט כזה יקרע את העור עם כל פגיעה. הוא בלם את התקדמותו לרגע, שוקל כיצד יתמודד עם השוט. סביר להניח שיחטוף רק מכה אחד ואז כבר יהיה מעליה. הוא יכול להיות עם זה. ואז נראה אם היא תוכל להיות עם מה שהוא יעשה לה. "את עוד תתחנני למות, כלבה" סינן, ספק אם כאיום או כעידוד עצמי. הטשטוש שאופף אותו כערפל התפזר בהדרגה הוא הרגיש ממוקד וכוח שוב זרם לשריריו. המחשבה על מה יעשה לה גרמה לו רגעית מושב העונג המוכר. אך זה עבר מיד, מחזיר אותו לבעיותיו המיידיות. הכלבה לא הייתה טיפשה אם הצליחה עד כאן, יש להיזהר ממנה. הוא בחן אותה שוב, בקפידה, מנסה ללמוד כל פרט, למצוא נקודות תורפה. היא לבשה חליפת עור שחורה צמודה, מהסוג שקישטו דפי שער של כל אתר בדס"מ. “מה היא חושבת שהיא עושה כאן, משחקת משחקי מין ?” אבל אז הוא קלט שבחירת הלבוש שלה הייתה לגמרה פונקציונלית. יהיה קשה לתפוס או לאחוז בה ככה, בחליפת העור הצמודה. באור העמום של החדר, היא נראתה כמו כתם שחור מטושטש. עוד הוכחה לבחירה פונקציונלית הוא קיבל כשבחן את נעליה. בניגוד לנעלי עקב המקובלים, היו לה נעלי ספורט, עם סוליית גומי עבה. הכלבה בהחלט חשבה על כל הפרטים. לא שזה יעזור לה, חשב.

הרצפה תחת רגליו הייתה משום מה חלקה מאוד, הוא כמעט החליק ונפל. הוא הביט ברצפה. הוא עמד בשלולית קטנה של ... דם ?! לחרדתו הבחין כעת שכל המסלול הליכה מהדלת ועד מיקומו הנוכחי היה מוכתם בדמו. הוא חש קור של פחד. מאין הדם ? במאמץ כבש את תחילתה של היסטריה, כפה על עצמו התנהגות שקולה, ובחן את גופו. כעת ראה זאת – מספר רב של נקבים זעירים בעורו, מהסוג שמשאירה מחט. רובם היו על העורקים. ומכל נקב בצבצה טיפה אדומה. הוא היה מכוסה בטיפות, כמו עגלי זיעה. מדי פעם הטיפות נגעו, התחברו ויצרו זרם רגעי על גופו שנגמר ככתם אדום נוסף על הרצפה.

"דקירת קטנות, הדם תקף יפסק", הרגיע את עצמו. הוא יכול להמתין כמה דקות.
כמו קוראת את מחשבותיו היא אמרה: "הזרקתי לך הפארין, נוגד קרישת דם". קולה הקפיץ אותו, כאילו לא ציפה שהמתים ידברו. ואז פגעה בו משמעות דבריה - הוא ימשיך לדמם ! היא מנסה לגרום לו לדמם למוות !
ראשו הסתחרר במערבולת של פחד, שנא וטירוף. הוא צרח כמו חייה וזינק אליה.

כנראה רק חיכתה לזה. היא זזה הצידה במהירות, ניידת ויציבה בנעליי הגומי. הוא פספס,
מחליק ברגליו היחפות על דמו. שוט המתכת השמיע שריקה כמו כדור מרובה. הוא צרח, הפעם מכאב, וזינק אליה שוב. הפעם הצליח לאחוז בה, אך זה לא עזר לו הרבה. מסתבר שמרחה שמן על חליפת העור, היא הייתה חלקה כמו צלופח ופשוט החליקה מאחיזתו. בתמורה חטף עוד הצלפות מתכתיות, כל אחת משאירה חתך ארוך, עמוק ומדמם. מהנקבים הזעירים הדם כבר לא טפטף אלא זרם ממש. כשהחליק ונפל שוב, הבחין לזוועתו עד כמה גדולה הייתה השלולית. השוט הונף ונחת עליו שוב ושוב, הופך את עורו לעיסה מדממת. הוא לא הצליח להתרומם מהרצפה, שוכב בשלולית שיצר בעצמו. החדר הסתחרר סביבו.

היא ניגשה לארונית היחידה שהייתה בחדר ושלפה חפץ. על אף הראייה המטושטשת היה לו ברור שזה דילדו, ענקי. היא קשרה אותו למותניה והתקרבה אליו. רק כשהייתה כבר קרובה קלטו עיניו את הפרט העיקרי - כל גוף הדילדו היה מצופה בזכוכית מרוסקת, כמו נייר ליטוש. "מרחתי אותו בדבק ואז טבלתי בזכוכית שטחנתי" אמרה, מרוצה מההישג העיצובי . "אני בטוחה שתהנה ממנו." הוא נסה לזחול ממנה. במכת רגל אחת היא שיטחה אותו על ביטנו ואז התיישבה עליו. בלי גינוני טקס נוספים היא דחפה לו את הדילדו בתחת וזיינה אותו בלי חיפזון. ובכל פעם שיצאה הדילדו מהחור, עפו מהתחת פיסות עור ורקמות, כמו שבבי עץ ממסורו של הנגר. הדם נבע מהחור כמו ממעיין.


חלק ח'

אשכנזי הגיע לבית חולים כשהניתוח הארוך היה עוד בעיצומו. הוא עוד הספיק לתפוס שיחה
עם הפרמדיק שפינה את ה- "אמן".
"מי שהיא התקשרה למוקד והודיע שיש אדם פצוע קשה, מדמם חזק. נתנה את הכתובת. הייתי בטוח שמדובר בריב משפחתי. לא תאמין מה ראיתי שם" אמר פרמדיק המזועזע. "דם בכל מקום. חשבתי ששחטו אותו עם סכין. אבל לא היה סכין, רק מין מוט ברזל. וגם, ווגגם", הפרמדיק גמגם ועצר לרגע, "היה לו מה שהוא תקוע בתחת, מה שהוא עם רצועות. אני חושב שהיה שם איזה קטע של סוטי מין או כת השטן." פרמדיק התחלחל. "אנשים השתגעו לגמרה. ואתה יודע עוד מה מוזר, זאת שהתקשרה מסרה את סוג הדם שלו, זאת אומרת ידע אותו מראש."

אשכנזי המתין לסיום הניתוח. בסוף הופיע רופא מנתח זקן, חלוקו מוכתם בדם. הוא נראה מותש. אשכנזי הציג את עצמו. "מה מצבו ?"
רופא נופף את בידו בתנועת ייאוש מבטלת, כאילו ניסה להיפתר מהשאלה. "עשינו לו שלושים תפרים בעור, הוא יהיה כולו ריצרצים כשנוציא אותם. אבל לגבי הרקטום - לא יכול להבטיח כלום. נגרם נזק חמור לרקמות, ספק אם יהיה ריפוי מלא. נשאר שם לא מעט זכוכית. הוצאנו מה שיכולנו אבל קשה למצוא את כל הפיסות.” ובנימה אחרת, כמו מוסיף הערת אגב, אמר: "לא נראה לי שיוכל לחרבן דרך החור הזה"
"מתי לדעתך יהיה ניתן לדבר איתו ?"
"לך תדע. אולי שבוע - שבועיים, אולי שנה או אולי לעולם לא. עשו לו את זה בלי הרדמה,
נכון ?", הרופא עיווה את פניו. "אולי יישאר במצב קטטוני".

----------------

בשריון אבירים ייצוגי הלבוש על בגדי משי מפוארים רכב האמן על סוסו בשערי ארמונו של שליט טרנסילווניה. עניינים מדיניים חשובים עמדו על הפרק, ולכן נשלח לדיונים נציג רם דרג כמותו. איתו רכבו עשרים אביריו הנאמנים. וולד צפש ללא ספק יתרשם ממחוות הכבוד שהפגנת כוח בצידה. אכן, עם הגעתו דרש וקיבל פגישה מיידית עם השליט המקומי. וולד צפש קיבל את פניו באולם הראשי, שפונה מכל הנוכחיים, למעט שני משרתיו האישיים. לאחר ברכות רשמיות, הוצא לו לשבת על כיסה עץ מגולף, מעשה ידי אומן, שיופיו נפגם רק על ידי חור עגול במרכז המושב. המשרתים עמדו משני צדיו. לפתע שלפו המשרתים רצועות עור עם אבזמים, ולפני שהספיק להבין מה מטרתם, קשרו את ידיו ורגליו על הכיסא. זה הידוע בכינוייו כ "דרקולה" דחף בגבו והאמן התהפך יחד עם הכיסא ונפל על פניו. דרקולה שלף חרב סעיף ארוכה, והתחיל, לעט ובהדרגה, להשחיל אותה דרך החור במושב הכיסא. האמן צרח.

אחות נרתע, מבוהלת. היא יצא במהירות מהחדר ופנתה לאחראית המשמרת. "חייבים להגדיל לו את מינון המורפיום, הוא כל הזמן צורח, בלתי אפשרי לעבוד ככה."
אחות ראשית עיינה בתיק. "הוא מקבל את המינון המקסימלי".
"אז תני לו יותר ממקסימלי ומצדי שיתפגר! נמאס לי ממנו, אני נשבעת שאם יצרח שוב, אני אהרוג אותו בעצמי!" האחות פנתה והלכה משם בכעס.

אשכנזי ביקר בבית החולים שוב אחרי שבוע, אך לא היה עם מי לדבר. הוא ביקר אחרי שבוע נוסף, והצליח לקבל כמה תשובות, תוך כדי סינון מלמולים של אדם שללא ספק עבר על דעתו, לפחות באופן זמני. האמן כינה את התוקפת כ "נטע". כשאשכנזי שלף את תמונתה, צרח בבהלה. אשכנזי עשה תרגיל ושלף, לכורה לצורך ווידוי, תמונה נוספת, הפעם של אחותה. אמן צרח שוב. ללא ספק לא הבדיל בין האחיות. הרבה מעבר לזה אשכנזי לא השיג. ניסיונות לדובב את האמן על מהלך האירועים הביאו לסירוגין לצרחות, מלל לא מובן ונסיגה למצב קטטוני.

אך מדוחות רפואיים ומבחינת זירת האירוע הייתה לאשכנזי תמונת מצב ברורה למדי. גם לגבי זהות התוקף. נשאר רק עוד פרט אחד לברר. הוא חזר למשרדו ונכנס לבסיס נתונים של משרד הפנים. זה לא הסתדר. אשכנזי עיין בלוח טיסות של קונטיננטל. הוא בהה כלא מאמין. שערו סמר. הוא ישב זמן ארוך בלי יכולת לזז, מנסה לעכל. ואז, בידיים רועדות, הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג.

חלק ט'

השהייה בבית החולים הייתה סוג של סיוט, שבמהלך הזמן שינה את אופיו אך עדיין נשאר בגדר סיוט. בהתחלה, כשהתעורר, היה נתון בכאב עז מתמיד, עורו המצולק בער לאורכם של עשרות חתכים שנתפרו. על מצב עכוזו הוא העדיף לא לחשוב, כי כל מחשבה כזאת גרמה לו בחילה מיידית קשה. צינור פלסטיק חיבר בינו לבין שקית שהייתה מלאה בצואה נוזלית. עם הזמן התעמם הכאב, או שאולי התרגל אליו, ובהדרגה התברר לו שבכך לא תמו צרותיו. האחיות שנאו אותו. הוא לא ידע עד כמה נחשפו לסיפור, אך היה ברור שהוא לא הוצג בו כמי שיש לפתח אליו רגשות חיבה. הוא ניחש את זווית הראיה שלהן, על פי נתונים שהיו לדעתו ברשותן. פרמדיק סיפר לאחיות שהוא נפגע על ידי אישה. פגיעה כזאת, על ידי אישה, משמעותה אחת – נקמה. ואם נקמה - סימן שהוא פגע בה קודם. כך שבעיני האחיות הוא היה שורש הבעיה. נשים הזדהו עם נשים.

הן התעלמו מגניחותיו, מבקשות עזרה למניהן, לא סדרו לו את המיטה, לא הביאו אוכל בזמן, לא ניקו אותו. לפעמים הביאו מגש שבעליל הכיל שאריות של מי שהוא אחר. הוא נאלץ ללמוד לעמוד ולדדה לכוון חדר האוכל והמקלחות הרבה יותר מוקדם ממה שמצבו אפשר לו הלכה למעשה. בהדרגה למד להסתדר בלי שירותיהן של האחיות. ככל שעבר הזמן והחלים, השתדל להתרחק מהן, גורר את רגליו במסדרונות המחלקה עם שקית החרא לצדו. הרופאים דברו על הצורך בניתוח נוסף על מנת לנסות להוציא עוד פיסות זכוכית שעדיין נותרו בעכוזו. בהדרגה השתפר מצבו עד כדי כך שאפילו עזר אומץ לחשוב על העתיד, שלא נראה מזהיר כלל. על מה שקרה לא העז לחשוב.

אך השהייה בבית החולים נקטע בבת אחת. יום אחד, כששכב במיטה וקרא ספר שהביאו לו מבקריו, הרגיש פתאום קור. הוא הרים מבטו וקפא. נטע עמדה לפניו. הוא ניסה להעלם, להפוך לבלתי נראה. היא הסתכלה בו ואז אמרה "עוד לא גמרנו". ואז הסתובבה והלכה. אמן שכב קפוא עוד כדקה ואז התמלא בפרץ של פעילות קדחתנית. הוא החליף בגדים, יצא במהירות מבית החולים, עלה על מונית וביקש שיסיע אותו לביתו. מתעלם לחלוטין ממראה הבית אותו לא ראה זה כבר חודשים, הוא גרף לתוך תיק את תוכן הכספת שהכילה דרכון, כרטיס אשראי וכסף. המונית שהמתינה בחוץ לקחה אותו ישר לשדה התעופה. הוא הלך, בקצב מהיר ביותר שאפשרה לו שקית חרא הקשורה למותניו, אל דלפק הכרטוס הידני. היה לו קצת קשה להסביר שלא איכפת לו מה הוא יעד הטיסה, ושהוא לא צריך כרטיס הלוך ושוב, ושדבר היחיד שבאמת מעניין אותו זה לעזוב את המקום מהר ככל האפשר. אחרי כמה דקות הוא החזיק בכרטיס טיסה ללונדון ועמד בביקורת דרכונים.

מה שהוא לא היה בסדר.
“אדוני יועיל להתלוות אלי"
אמן דידה אחרי שוטר והוכנס לחדר צדדי. שוטר בחן את הדרכון ואת הכרטיס הטיסה.
“אינך ראשי לעזוב את גבולות הארץ. הוצאה לך צו עיכוב יציאה מהארץ"
“מה זאת אומרת עיכוב יציאה ? אני חייב לצאת !", אמן כמעט בכה.
לשוטר בקורת גבולות זה לא ממש הזיז. “תוכל להגיש בקשת ביטול במשטרה או באמצעות בית המשפט. אם כי זה בטח ייקח זמן, כי הצו חדש לגמרה, רק מלפני יומיים"
“מה זאת אמרת מלפני יומיים ? הצו לא מאז ש... “ אמן בלם את עצמו, כי כמעט אמר "הרגתי את נטע". “עיכוב היציאה הזה חדש ?”
שוטר הסתכל המסך שמולו. “אני רואה שהיה עיכב יציאה קודם, שפג תוקפו. החדש, כפי שאמרתי הוא משלשום".

"אבל למה ? רודפים אחרי ! אני הקורבן פה !”

בנסיעתו חזרה הביתה הייתה לו מן סוג של הרגשה כמו של הובלה לגרדום. הוא לא שקל לחזור לבית החולים, המחשבה שהיא שוב תופיע שם לא אפשרה זאת. אחרי לילה ללא שינה כשהוא נעול בממ"ד, הוא פתח את הבוקר עם סדרת טלפונים לבעלי מקצוע. התקנה של מצלמה בחדר מדרגות, שידרוג של פלדלת, סורגים על החלונות, אזעקה עם חיבור למוקד, דלתות עם סורגים בין החדרים, הסבה של ממ"ד לחדר שינה. אך הייתה לו הרגשה שכל אלו היו לחינם.

הוא ישב בבית בלי לעשות כלום. הוא הזמין מזון בטלפון, שילם בכרטיס והכניס פנימה אחרי שווידא במצלמה שהחדר מדרגות ריק מאדם. טלוויזיה וסרטים לא עניינו אותו עוד, את המחשב פשוט פחד להדליק, כאילו יכלה להגיע אליו דרכו. לקרא ספרים לא היה לו חשק. הוא צפה דרך החלון המסורג אל הרחוב וחיכה שהיא תגיע.


חלק י'

הרבה תהפוכות עברו על אשכנזי מאז אותו יום בו ביקר את האמן בבית חולים בפעם האחרונה. למחרת הוא כמעט חווה התמוטטות עצבים, אחרי שמסלול החקירה הוביל אותו לאן שהוביל. אך העצבים שלו החזיקו מעמד, והוא נאלץ להתמודד עם צורך דחוף בעדכון השקפת עולמו, בהתאם לעדויות כפי שניצבו בפניו. והייתה גם השאלה המעשית – מה הוא אמור לעושות עכשיו, לעזאזל ? הוא קרא שוב את כל החומר שהיה על נטע ירושלמי, מגלה בה כעת עניין בעל גוון מיתולוגי ולאו דווקא מקצועי. לפני יומיים חידש את צו עיכוב יציאה של האמן, בעצמו לא בטוח אם מותר לו להתערב בנעשה והאם זה נחוץ. אבל חוץ מזה לא היה לו הרבה מה לעשות. זה כאילו שהתיק הועבר לטיפול במחלקה אחרת.

הטלפון צלצל. “אשכנזי, גש אלי לעדכון לגבי תיק נטע"
“הנה זה מתחיל" חשב אשכנזי, “הבוס לא מרוצה"
הוא נכנס למשרד מפקדו.
“לקחת צד בפרשה הזאת ?”, הטיח בו הבוס בקצר רוח אופייני.
“לא" שיקר אשכנזי.
“אז מדוע אינך עוצר את ענת ירושלמי ?”
“אין עילה למעצר, הבוס"
“מה זאת אומרת אין ?! אמן (גם הבוס כבר כינה אותו ככה) זיהה אותה"
“הוא זיהה אותה כ- נטע.”
“נטע – מתה.” הבוס גיחך בהשמיעו חרוז. "אחות שלה היא היחידה שהייה לה מניע חזק דיו. היא בעלת מראה דומה וזה מה שהמותקף זיהה"
“ענת ירושלמי עזבה את גבולות הארץ וחזרה לקנדה"
“אז תגיש בקשת הסגרה"
“באיזה עילה ? היא הייתה במטוס בזמן ביצוע התקיפה"
“אה ?!” עכשיו הגיעה תורו של הבוס לבהות כלא מאמין. “אתה בטוח ??”
“כן, אני בטוח. בדקתי גם עם בקורת גבולות, וגם עם חברת תעופה. יותר מזה, קבלתי רשימת נוסעים ודברתי עם מי שישב לידה במטוס. אין לי כל ספק, ענת ירושלמי הייתה בטיסה הזאת.”

הבוס שתק דקות ארוכות, לא מרוצה בעליל מהמידע שהרס לו את התאור הפשוט והעקבי של תמונת המצב. בסוף שאל, הפעם בחסר בטחון - “אז מה המסקנות שלך, אשכנזי ?”
אשכנזי הניד את ראשו בשלילה ושיקר בפעם השניה - “אין לי מסקנות, בוס"
“מה בעצם אתה אומר לי ? שהיא לא מתה ? שהיא קמה לתחייה ???”
“ראיתי אותה בחדר קירור, כמה שעות אחרי שנקבע מותה. למחרת היא נקברה.”
“אם כך צריך לפתוח את הקבר"
אשכנזי שתק לרגע ואז גיחך. “אני מתאר לעצמי את ניסוח הבקשה לשופט" אמר. “כבודו, אנו חושדים כי המנוחה ברחה מהקבר ופתחה במסע נקם. אנו מבקשים לבדוק אם היא עדיין שם, ולהחזיר אותה במידת הצורך.”
“אשכנזי, אין לי מצב רוח לבדיחות. אז מה אתה כן מציע ?”
“לנסוע לצפת ולחפש מקובל עם המלצות."
את הבוס זה לא ממש הצחיק. גם לא את אשכנזי עצמו. בחדר השתרר שקט ארוך ומעיק.



חלק יא'

אשכנזי סיים את הפגישה עם הרגשה מחורבנת. מפקדו הכיר את הפרשה רק בראשי פרקים, ולכן לא היה מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. היה קל להסתיר ממנו פרטים, ואשכנזי אכן הסתיר, והרבה. כעת זה העיק על מצפונו. בין השאר,לא סיפר לבוס שערך בדיקה של כל הדירות שהושכרו בתקופה מסוימת, בניסיון למצוא מתכונת דומה להשכרת הדירה בה "טופל" האמן. הדירה הושכרה כשבוע אחרי הרצח של נטע, על ידי אישה צעירה, ששלמה במזומן, והשתמשה בשם ומספר זהות בדוי (קל לעלות על זה). אכן, אשכנזי מצא דירה נוספת שהושכרה באופן דומה, ביקר בה בסתר וראה דברים שלא השאירו ספק. הדירה, ריקה מאדם, המתינה בסובלנות למימוש יעודה המאיים. אך דירה ותכולתה לא היו הפרטים היחידים שאשכנזי גילה. ואשכנזי שתק.

---------------------------------------

האמן המתין. אחרי המתנה של שבוע היא הגיעה אליו. בשבע בערב היא צלצלה בדלת והוא ראה אותה במצלמת בטחון. הוא הסתגר בממ"ד ותפלל שתלך. רבע שעה מאוחר יותר היא הלכה.

אבל למחרת בשבע היא הגיע שוב. התבנית חזרה על עצמה, ערב אחר ערב. בהתחלה הפחד שיתק אותו, אחר-כך התרגל ונכנס למתכונת קבוע. הוא ישן, אכל, רחץ את עצמו, רוקן מדי פעם את שקית הצואה והמתין לשבע בערב. קצת לפני שבע הדופק שלו היה עולה, הוא היה ממקם את עצמו מול מסך מצלמת הביטחון וממתין. ואז היא הייתה מופיעה בחדר מדרגות ודופקת בדלת. הוא מעולם לא ענה כמובן. אחרי רבע שעה הייתה פנה והולכת. הוא הביט בחלון מנסה לראות אותה הולכת, אך מעולם לא ראה אותה בחוץ.

בהתחלה עוד ניסה לשבור את המתכונת. בין הניסיונות הפשוטים - להזעיק את חברת השמירה שלמוקד שלה היה מחובר. הם הגיעו, כעסו עליו והלכו. אף אחד לא פרץ לביתו ולא תקף אותו, ולהזעיק אותם בגלל אישה שצלצלה בפעמון נחשב מבחינתם לטרטור. ניסיון יותר רציני היה להתקשר לשוטר ההוא (אשכנזי שמו) ולהודות בביצוע ההריגה. מה זה כבר משנה ? עדיף בכלא מאשר בצינוק שיצר לעצמו. תגובתו של השוטר הייתה מוזרה. הוא אמר שכבר אינו אחראי על החקירה, וכשהאמן שאל מי כן, ענה השוטר שאף אחד אינו אחראי עוד על החקירה ושהתיק סגור. על אף תחינותיו, השוטר לא הסכים לעצור אותו.

בהתחלה היה נועל את עצמו בממ"ד. אך היה בו מין דחף מוזר להתקרב אליה, ואחרי זמן מה היה מתגנב ועומד בשקט בהשראת הביטחון היחסי של הפלדלת, תוהה אם היא מודעת שהוא שם. הוא היה בטוח שכן. היה לו הרבה מאוד זמן פנוי לחשב. וכמה שחשב יותר, הבין טוב יותר וראה באופן ברור יותר את העתיד - חזרה נצחית על אותה מתכונת – לישון, לאכול, לרוקן את שקית החרא ולחכות לשעה שבע. זה ימשך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה. לנצח, או עד שיחתוך לעצמו את הורידים. וכך, בערב אחד, בצלילות הדעת ומתוך שקילת האופציות שעמדו לרשותו, הוא הניח את ידו על סוגר המנעול ופתח את הדלת.

נטע נכנסה פנימה.

אי-רציפות.


חלק יב'

כשחזר להכרה, דבר ראשון שחש הייתה הקלה עצומה. בשהייתו בבית החולים ואחר כך במעצר בית שכפה על עצמו, למד שיש דברים גרועים מכאב. אבל כעת היה כמעט מאושר. מה היא התכוונה לעשות, לא הטריד אותו במיוחד. ללא ספק תתעלל בו וכנראה תהרוג אותו הפעם. משום מה המחשבה על כל אלו לא הפריע לו כלל. רק ההמתנה עצמה היא שהפריעה, קצת. בפעם הראשונה זה זמן רב, הוא הרשה לעצמו להיזכר בכל אותן פגישות שערך עם נטע, בהן נתן מופע סדיסטי מעולה, כפי שזה נראה אז בעיניו. “מי שאוהב לתת, צריך גם לאהוב לקבל" חשב מחשבה מחויכת. “עכשיו תורי לקבל". הזיכרון של מה שעשה בעבר לא גרם לו עוד בחילה, ומה שעמד לקרות לא גרם לו פחד.

הוא לא יכל להזיז שום אבר בגוף ולו במילימטר. הוא שכב על הבטנו, על שולחן עץ ענקי, כמו מנה עיקרית בסעודת קניבלים. תנוחתו הייתה לא סימטרית ומאוד לא נוחה, גופו כאב ממאמץ השהייה בתנוחה המאולצת. חבלים רבים שהחזיקו אותו חוברו ללולאות מתכת המוברגות אל השולחן. הוא תהה, לא בפחד אלא בסקרנות, מה היא מתכוונת לעשות.

היה גאג על פיו. ראשו היה האבר היחיד אותו יכול היה להניע. הוא סובב את ראשו להביט סביב. היו חפצים בחדר שבלי ספק היו מיועדים בשבילו. היה תנור גז לבישול ועליו הונחה רשת מתכת. הייתה גם עגלה, אליה עמד הדפיברילטור. "מעניין למה", תהה. "זה מכשיר להצלת חיים ולא ללקיחתם". אולי התכוונה לתת לו מכות חשמל, על חשבון מכות שחטפה מהשוקר שלו. "טוב, סובלנות", חשב, "ייעודו של כל פריט עוד יוודא לו, ללא ספק". אבל הפריט היוצא דופן ביותר הייתה ערכת מברגים. הוא כינה אותה ככה לצורך פשטות, למרות שאלו לא היו מברגים של ממש. הם היו בגדלים שונים ולכולם הייתה ידית עץ בצד אחד וקצה מחודד כמו מחט בצדם האחר. היו קצרים והיו גם ארוכים יותר. הדקים ביותר נראו כמו מסרגה, אחרים עוביים היה כאצבע. הוא ספר כשלושים מברגים בערך.

נטע הופיע מולו, והורידה את הגאג. "היום אני לא מקורית" אמרה* בנימה כמעט ידידותית. "ותשתדל לא לצעוק חזק מדי, כי אחרת אצטרך להחזיר את הגאג".
היא ניגשה לתנור והדליקה אותו. שמה את המברגים על הרשת, משאירה את הידיות שלהם מחוץ ללהבות, כדי שלא ישרפו. אחרי כמה דקות חימום התחילו המברגים לזהור באור אדום. נטע סובבה את ראשה לאחור ובחנה את האמן במבט מודד. היא בחרה את אחד המברגים היותר ארוכים. האמן התכווץ בציפייה לכאב, ליבו החל לדפוק במהירות, נשימתו נעשתה כבדה ומהירה. נטע ניגשה, מחזיקה את המברג המלובן בידית העץ. היא בחרה אזור בצד ישבנו והורידה את המברג באיטיות. הברזל המלובן נגע בו והאמן השמיעה יבבה חנוקה. כאב אדיר, ממסטל, התפשט מאזור המגע, והתעצם ככל שהמחט חדרה יותר ויותר עמוק. רגל ימין בערה כולה. הוא נחרד לריחו של בשר אדם השרוף, ונחרד להכרה שהיה זה ריחו של הבשר שלו. נטע המשיכה ללחוץ את המברג פנימה. הוא חדר את גופו וכעת חודו יצא החוצה מהמותן ליד המפשעה ונגע בשולחן העץ. נטע לקחה פטיש ודפקה על ידית העץ, ממסמרת את המברג לשולחן. אז ניגשה ולקחה מברג מלובן נוסף וחזרה על התהליך. יותר ויותר אזורים בגופו של האומן שלחו כעת אל מוחו הודעות חירום היסטריות ששמם בלשון העממית – כאב עז. הכאב הסתחרר בו כטורנדו, מכלה כל חלקה טובה, מוחק כל מחשבה, כל זכר לתחושה אחרת שחש אי פעם. הוא יבב, בכה ומלמל קללות. דמעות זלגו מעיניו. משום מה לא צרח, אולי בגלל שככה אמרה לו או אולי בגלל שפשוט לא היה מסוגל. הוא התחנן בנפשו למות כבר, או לפחות להתעלף, אך ההקלה הזאת מיאנה להגיע. העינוי נמשך לנצח, היא גמרה מנה אחת של מברגים והניחה על התנור את המנה הבא. מברגים לוהטים נתקעו בגבו, כתפיו, ישבנו, רגליו וידיו. כשחדרו את גופו, היא דפקה על כל אחד מהם בפטיש, ממסמרת אותו אל השולחן. החדרת המברג הייתה איטית, היא שקלה ובחרה את מיקום, ואז דחפה בזהירות. בהבזק נדיר של הדעת מבעד ערפל הכאב הוא הבין שהיא מנסה להימנע מפגיע בעורקים הראשים ובאברים פנמיים, פגיעה שהייתה הורגת אותו תוך דקות, ובכך מקצרת את העינוי. החדר היה אפוף ריח מנגל. לזוועתו הרגיש לפתע קרקור רעב של בטנו, המגיב לריח בשרו הצלוי שמילא את החדר.

-------------------------------------------------
הערה: נטע אומרת “היום אני לא מקורית"
גם אני לא. הרעיון של שיפוד עם "מברגים" מתואר על ידי Paul Cafe בספרו Dynasty Forge


חלק 13

בסוף כל המברגים היו תקועים בגופו, ממסמרים אותו אל השולחן. היא לקחה סכין וחתכה את החבלים שקיבעו אותו למקומו. כעת החמיר מצבו עוד יותר. החבלים החזיקו אותו בתנוחה לא נוחה, אבל לפחות הם אלו שהחזיקו. ללא חבלים, היה צריך להחזיק ככה את עצמו. ניסיון להישען על המברגים גרם לכאב להגיע לפסגות חדשות, שהוא אפילו לא שיער את קיומן. לכן נאלץ להחזיק את עצמו בתנוחה הלא נוחה בשריריו, שכבר רעדו מהמאמץ המתמשך. הוא כמעט התעלף כמה פעמים, אבל כל התעלפות גרמה לשריריו להרפות, העבירה את הלחץ למברגים ששלחו למוחו תזכורות בחבילות של כאב עז. הוא הבין כעת – תנוחה הלא נוחה לא תאפשר לא להתעלף. הוא יישאר ככה, ממוסמר וערני, עד הסוף.

בהדרגה נהייה אדיש לכאב של המברגים ושל שריריו המאובנים. הוא ניסה להזיז את הלסת ולהשמיע קול, ואז אמר: “נטע, אפשר שאלה ?". היה לו כל כך קשה לדבר.
“כן"
“הייתי רוצה לדעת – האם את נהנית לענות אותי ?”.
"לא"
“האם זה סוג של נקמה ?”
“לא. כבר לא.”
“אז למה בעצם את עושה זאת ?”
“למה פתחת את הדלת היום ?”
האמן שתק. הוא ידע למה פתח את הדלת. וכל כך כאב לו. הוא לא רצה לחשוב יותר, כי אפילו לחשוב כאב לו. בהלצה מרה חשב, שאם הכאב והתנוחה לא מאפשרים לו להתעלף, אולי גם לא יאפשרו לו למות. הנה מצא שיטה להיות בן אלמוות.

מבחינתה של נטע כנראה הגיעה העת להמשך. היא גלגלה את עגלת הדפיברילטור, חיברה אותו לשקע חשמלי, והתחילה להתעסק עם המחוונים. אז דחפה אלקטרודה אחת תחת רגלו הממוסמרת, עקפה את השולחן וניגשה עליו מלפנים, מחזיקה את האלקטרודה השנייה. היא נגע באלקטרודה בידו. בום !!! שוק מכת החשמל הקפיץ את גופו כנגד המברגים, קורע את בשרו בכל נקודת חיבור. הוא צרח. ואז, בשקט אמר - “רחמים!".
נטע ניגשה אליו שוב, מתכוונת לחזור על המהלך. הוא ראה שבהיסח הדעת היא החזיקה את האלקטרודה בחלקה המוליך. ואז, תוך תנוע מקרית, היא נגע בו בידה השניה. בום !!! הוא קפץ וצרח. אבל הפעם גם נטע חטפה מכת חשמל. היא עפה אחורה, פוגעת בקיר בגבה וראשה. וגלשה, חסרת הכרה אל הרצפה. הוא הביט בה, דרך הערפל האדום של כאב. זה נראה ברור מאוד – היא לא נשמה.

בלת ברירה המשיך האמן לשכב בתנוחה האסימטרית ולהביט בנטע השרוע על הרצפה. “איזה דרך גרוע למות" חשב, על שניהם. אך מה שגרם לו לצער לא הייתה העובדה שגסס בייסורים, אלא שגסס ללא תועלת. וכי איזו תועלת הייתה כעת לנטע מהיותו מתייסר כשהיא חסרת הכרה וכנראה גם מתה. לחייו לא היה כבר ערך כשאספה אותו אל שולחן השיפודים שלה, והוא עלה עליו כמעט בשמחה, מקווה להיפרד מהם תוך הבאת תועלת כל שהיא, ולו על ידי מימוש מטרותיה, שאותן אפילו לא הבין.

הרצון להביא תועלת אחז בו כעת כדיבוק, מאפיל על כאביו. תוך מאמץ מכוון לא לחשוב על מה שהוא עושה, הוא משך בחוזקה את יד ימין, ששלוש מברגים מסמרו אותה לשולחן. עיניו יצאו מחוריהם מהכאב. הוא צרח, לא, לא צרח – שאג, ומשך את היד שוב, חזק יותר, מרגיש כיצד נקרעות הרקמות סביב המברגים. המברגים נותקו מהשולחן בזה אחר זה והיד התרוממה, פצועה ומדממת אך חופשייה. הוא ראה כוכבים אדומים בעיניים. הוא אחז בידית המברג שמסמר את היד שמאל, וניער אותו עד שהשתחרר מהשולחן. כששתי ידיו שוחררו, ועדיין המברגים תקועים בתוכן, קיפל אותן למצב "שכיבות שמיכה" ודחף את פלג גופו העליון כלפי מעלה. היו עשרות מברגים בגופו, וללא ספק הוא לא היה מצליח, אילולא מכת חשמל שחטף קודם. הקפיצה שנגרמה ממנה רופפה את נעיצתם. המברגים נעקרו מהשולחן, הוא התרומם והגיע בידיו לאלו שננעצו ברגליו. הוא עקר אותם ממקומם, וירד מהשולחן.

להתיישר ולעמוד לא בא בחשבון, עם כל המברגים הנעוצים. הוא זחל על ארבע אל נטע. בדק דופק. אין. הוא פתח את הרוכסן של חליפת העור שלה והניח את ידיו על החזה. חמש לחיצות חזקות על החזה. הוא פתח את פיה. נשיפה אחת לפה. חמש לחיצות על החזה. דופק ? אין. נשיפה אחת לפה. הוא שם לב שדם זורם מפיו אל פיה. הוא ירק את הדם הצדה. חמש לחיצות על החזה. לירוק דם. נשיפה אחת לפה. דופק ? לעזאזל ! הוא סרק את החדר במבט נואש, מחפש מה שהוא להיעזר בו. הדפיברילטור ! הוא זחל אליו וגרר אותו, חיבר את האלקטרודות. בום, גופתה קפצה. דופק ? חמש לחיצות על חזה. לרוק דם. נשיפה אחד חזקה לפה. אלקטרודות. בום. דופק ? דם מילא את פיו ואת קנה הנשימה. חמש לחיצות על החזה. לרוק דם. להשתעל ולרוק דם שוב. נשיפה לפה. עוד אחד, כי קשה לו לקחת מספיק אוויר. אלקטרודות. בום. דופק ? חמש לחיצות על החזה. לרוק דם. שוב לרוק דם. נשיפה לפה. אלקטרודות. בום. דופק ? “נטע, התעוררי ! התעוררי, כלבה מזוינת, התעוררי, בבקשה התעוררי.” חמש לחיצות על החזה. “אני לא מתכוון להפסיק". לרוק דם. לקחת אוויר, פעולה מסובכת כשהראות מלאות בנוזלים. לנשוף לפיה. אלקטרודות. בום. דופק ? דופק ?! יש !

נטע השתנקה ואז החזה שלה התחיל לנוע בנשימות עמוקות.
אמן, על ארבע, השתנק והקיא חצי כוס דם.

הוא זחל אל חדר הסמוך, מצא שם טלפון והתקשר למד"א. אז זחל לדלת ווידא שהיא לא נעולה, חושש שפתיחתה לא תהייה אפשרית מבחינתו בהמשך, כשאמבולנס יגעה. אז זחל חזרה ובדק את נטע. נשימתה הייתה יציבה, טוב. ואז אזלו כוחותיו. פיו התמלא בדם במהירות, הוא השתעל ויורק עוד ועוד דם. לנוח, הוא חייב לנוח. להישען על הקיר או לשכב על הגב לא בא בחשבון, בגלל כל ידיות המברגים שעדיין היו נעוצים בו. בלת ברירה הוא נשכב על הרצפה על בטנו, חודי המברגים שורטים את הרצפה תחתיו. היה כאב, אך כבר לא היה לו איכפת. הוא הרגיש טוב ורק רצה לנוח קצת.

הוא שמע רעש בחדר מדרגות, דפיקות ואז הדלת נפתחה. מד"א הגיע. הוא עצם את עיניו. אחרי מספר שניות נוספות הוא שמע צעקה מבוהלת – הפרמדיק הבחין בו. “עזבו אותי, טפלו בה קודם" הוא הצביע בידו. הוא הצביע על מקום ריק. נטע לא הייתה בנמצא.

זוג פרמדיקים מבועתים הסתכלו על המחזה המזוויע של אדם משופד השותת דם. אחרי התגברות על ההלם הראשוני הם ערכו דיון קצר כיצד להעביר אותו לאמבולנס והגיעו למסקנה שגם על מיטת האמבולנס ניתן להשכיב אותו רק על בטנו. פרמדיק המנוסה יותר העריך שלא שיגיע חי אפילו עד החנייה למטה. הוא צדק.

חלק 14

עשו ניסוי פשוט. קחו מקדחה חשמלית, מקדח (ארוך). חברו את המקדחה לחשמל באמצעות חוט מאריך וצאו איתה אל רחבת ביתכם. הרכיבו את המקדח (ארוך), הפנו את המקדחה כלפי מטה ותתחילו לקדוח. עכשיו בוא נבחן מה תמצאו.
בשכבת עשר הסנטימטרים הראשונים כנראה יהיה זה אספלט עליו אתם עומדים. מיד תחתיו, לעומק של כחמישים סנטימטרים הבאים יהיה חצץ ופסולת בניין המשמשים כמצע עליו מונח האספלט. בשכבה זו קיים סיכוי סביר למצוא גם שרידי אחד הפועלים התאילנדים שבנו את שכונתכם. תתעלמו מהשרידים ותמשיכו לקדוח. כאשר ירד המקדח לעומק של מספר מטרים נתקל בפריטים ארכאולוגים הכוללים שברים של כדי חרס וכן עצמות אבותינו. את העצמות ארזו בשקית ניילון אטומה ושלחו למכון המיפוי הגנטי, כדי להוכיח שאלו הן עצמות יהודים ובכך לתת משנה תוקף לאחיזתנו בארץ. תמשיכו לקדוח. בעומק של עשרות עד מאות מטרים, תלוי במיקומכם בארץ, תגיעו לאקויפר, ואולי יהיו בו מים. אל תשתו אותם, אלו מים מזוהמים. כשירד המקדח לעומק של קילומטר או שניים, יש סיכוי שתמצאו נפט. גם אתו אל תשתו. תמשיכו לקדוח. זו תהייה עבודה קשה, כי רוב הסלע בעומק הוא גרניט. אך בעומק של כשלושים קילומטרים יוקל עליכם, כי אתם תחדרו את קרום כדור הארץ ותגיעו למגמה, שהיא סלע מותך. החום יהיה כשמונה מאות מעלות צלסיוס.

קדיחה דרך מגמה הוא תהליך משעמם ואין טעם לפרט אותו כאן, מה גם שהוא מעולם לא נוסה. פשוט תמשיכו לקדוח. אבל, באופן מפתיע, בעומק של כארבע מאות קילומטרים אתם תתקלו במה שהוא קשה. מה שהוא קשה מאוד. אני מאוד ממליץ להחליף את המקדח לאחד חזק במיוחד. נניח שהחלפתם. תצטרכו להתמודד עם שכבה של כמאה קילומטרים של טיטאניום, ואחר כך - מאה קילומטרים של יהלום. כן, שכבה של מאה קילומטרים של יהלום טהור ! קחו כמה שאתם רוצים.

וזהו, פה נגמר הניסוי. כי בעומק הכולל של שש מאות שישים ושש קילומטרים בדיוק נגמרות כל השכבות הרכות והקשות, גרניט, מגמה, יהלומים וכל שאר הירקות. החל מעומק שש מאות שישים ושש קילומטרים ישנו חלל פנימי עצום. ובחלל זה, עמוק מתחת לרגלינו, שוכן השאול. ומכוון שהגיבורים הראשיים כבר ירדו לשם, לשם יעבור גם המשך הסיפור.


חלק 15

נטע הייתה בטיול. אוב קבע את המסלול והוביל אותה כבר כמה ימים, במטרה להגיע לדיס. היה לה זמן פנוי והיא רצתה לעשות עמו מה שהוא מועיל. טיול נראה רעיון טוב, ועם אוב זה היה גם רעיון ישים. היא נכחה לדעת במהרה שבלעדיו לא היה לה סיכוי. בגיהנום לא היו דרכים וגם לא היו חנויות שמכרו מפות. פני השטח הסלעים ברובם, עם אדמה ובוץ פה ושם, היו אומנם ניתנים להליכה במאמץ סביר, אך לעתים קרובות הם נתקלו במכשול לא עביר מבחינתה. הפעם זה היה נקיק צר וארוך. קירות הסלע אנכיים, גובם כעשרים מטר, לא היו ניתנים לטיפוס. גם אם הייתה מסוגלת לרדת אל הנקיק ולעלות בצד השני, לא הייתה מעזה, כי הנקיק היה מלא בנשמות חסרות פנים שהילכו לאיטם, כולם באותו כוון. היא אפילו לא שאלה את אוב מי הם ומה חטאם. אוב הרים אותה בזרועתיו, פרס את כנפיו ועף. תוך שניות הם היו בצד השני. מה הייתה עושה בלעדיו ? לה לא היו כנפיים, עדיין לא. אם כי שני בלוטות, גודלם כאגרוף, צצו וצמחו להם בחלק העליון של גבה. אוב אמר שיעברו אלף ימים עד שתוכל לעוף.

בגיהנום אין הרבה האטרקציות שבאמת ששווה לראות, אלה אם כן אתה נהנה לראות סבל. אוב סיפר לה פעם, באחד השיחות הרבות שערכו, על המגדלים הלוהטים של דיס, ועל איך בעבר עף לראותם. במעוף לקח לו יום להגיע אליהם. “יום" עצמו היה מושג ערטילאי בגיהנום, כי לא היה בו מחזור יום ולילה. האור האפור, שבקע ממקור בלתי ידוע ולא גרם לצל, צבע את פני השטח בגוון אפור-שחור נצחי, עם תוספת להבות אדומות פה ושם. אבל נטע הלכה לישון מדי פעם. ובכל פעם שתעוררה משנתה, מבחינתה התעוררה ליום חדש. כך ספרה ימים בהתחלה. אחר כך הפסיקה, כי לא ממש ראתה סיבה להמשיך.
היא שאלה את אוב האם ניתן להגיע לדיס בהליכה והאם יסכים לקחת אותה, ולהפתעתה הוא הסכים. אוב, הבן לוויה המושלם שהגיהנום מינה לה כמדריך ומראה דרך.

הכנות לטיול בגיהנום מסתכמות בבחירת יעד ובין לוויה. לא היה צורך באוכל. מה זה בכלל אוכל ? לא היה בגיהנום מה שהוא כזה, ונטע גם מעולם לא הרגישה רעב. אוב הסביר לה שהיא לא מרגישה רעב כי אין לה קיבה, ונטע ביקשה שלא יכנס עוד לפרטים. גם לא היה צורך בבגדים. גופה כבר התכסה בפרווה שחורה, עובייה כשני סנטימטר, המשווה לה מראה חתולי משהוא, או לפחות כך קיוותה. היא לא יכלה לבדוק, כי גם מראות לא היו בגיהנום. בהעדר מחזור יום ולילה איבדה את חוש הזמן. בהעדר מראות איבדה את חוש הטיפוח. הגיהנום הוביל את הנשמות במסלול שהכתיב בעצמו.

ביום הרבעי לטיול, זאת אומרת כשהתעוררה משנתה בפעם הרבעית מאז שיצאו לדרך, אוב הצביע על נקודה אדומה-כתומה הרחק בחשכה הנצחית ואמר שזו דיס. למחרת, ככל שהתקרבו, הנקודה הפכה לכתם שהלך וגדל, עד שביום השישי יכלה להבחין בפרטים. היא ראתה מגדל הזוהר בכתום עם שלולית אור אדום סביבו. לרגע הייתה מאוכזבת – דיס כולה זה רק מגדל אחד ? היא ציפתה לראות עיר שלמה. אך כשהתקרבו עמדה על טעותה. היו מגדלים רבים ומבנים גדולים אחרים והייתה גם חומה עם שערים. כל אלו זהרו בלהט אדום, אך ממרחק הרב אורם נראה קלוש, ולכן לא הבחינה בהם קודם. ביום השמיני היא עמדה על פסגה של רכס גרניט משונן והביטה, מוקסמת, אל עיר טירות, המוקפת חומה עם צריחים, ובעלת טמפרטורה ממוצעת של כשמונה מאות מעלות צלסיוס. החומה זהרה באור אדום כהה. מגדלים זהרו באדם בהיר בעיקר. מגדל ענק, בערך במרכז, זהר בלהט צהוב מלובן. מהארובות נפלט עשן צבעוני שהאיר את שמי הלילה כמו זוהר צפוני. הלהט היה מורגש היטב גם ממרחק רב בו עמדו. באוויר הייתה המיה של מליוני צרחות מרוחקות.

לגיהנום היה ריח שתמיד הזכיר לנטע את אזור התעשייה של מפרץ חיפה. עם הזמן התרגלה לריח ושכחה את קיומו. אך כעת, הריח והמראה התחברו ויצרו דימוי.
“בתי זיקוק !”
אוב חייך בעצב. “כן, בתי זיקוק לנשמות חסרות תקנה"
הם ישבו עוד זמן רב על הרכס המשונן נהנים מהמראה וממפים את מרכיביו. אוב ידע מה תפקידם של חלק מהמגדלים, נטע תרמה את ההסברים על תפקידם של האחרים, מדמיונה הפורה. היה גם מה לראות מחוץ לחומות. טור צועדים הופיע מהעיקול שבמעבר בין רכסי הגרניט. הטור לווה על ידי שדים ענקיים שהתנסו מעל הצועדים, דוחפים ואף גוררים את חלקם. בהתקרבותם של הצועדים אל השערים פרצה מהומה והם נסו לכל עבר. השדים הענקים נעו במהירות בל תאמן, לוכדים את הנסים וגוררים אותם חזרה לעבר השערים. בסופו של דבר כל הטור נדחף פנימה בשער ונעלם. מספר שדים יצאו מהשער, גופם המוצק לוהט באדום, אשר כהה בהדרגה ככל שהתקררו.


חלק 16

נטע החליטה להתקרב כמה שאפשר כדי להציץ דרך השערים. אוב התנגד, בטענה שמסוכן להתקרב יותר ממה שהם היו כעת. אך נטע הכירה את אופיו וידע מה עליה לעשות במקרים כאלו.
“טוב, אז אלך לבד. אתה יכול להישאר במרחק בטוח, יא שפן מכונף"
אוב שאל מה זה שפן. לא היו שפנים בגיהנום.
נטע ירדה בזהירות מהרכס וסגרה את המרחק בינה לבין החומות. אוב הלך אחריה, כמובן, ומחה על הסכנה, אך ללא הועיל. נטע התקרבה, עד שנאלצה לבלום כי החום בקרבת החומות היה בלתי נסבל. היא המשיכה לצעוד לאורך החומה, שומרת מרחק ממנה בגלל החום. בסוף עמדה מול השער והציצה פנימה. בפנים ראתה להבות של כבשן אש. אוב ביקש להתרחק, חוזר על בקשתו באופן כמעט טורדני.

"אתם, מה מעשיכם כאן ?” שד ענקי הופיע מולם פתאום מאין. הוא נראה מוצק כאילו היה עשוי מאבן. בידו החזיק קלשון מתכתי מבהיק.
נטע בהתה, לא יודעת מה להגיד. גם אוב שתק.
השד בחן אותם. “אתה, מכונף, תסתלק מכאן. את, בואי איתי"
ליבה של נטע צנח. אוב מיקם את עצמו בחזית, בינה ובין השד.
"היא איתי. היא לא אמורה להגיע לדיס"
“אולי לא אמורה, אבל הגיעה. תסתלק. את, בואי הנה" השד הרים את הקלשון.
אוב היה מטר ותשעים, השד – לפחות שלושה מטרים. ללא ספק היה מסוגל לפלח את אוב בהנפת קלשון אחת. לברוח נראה כאופציה לא מעשית, היא כבר ראתה באיזו מהירות השד מסוגו מסוגל לרוץ.

טור נוסף של צועדים הופיע והשד סובב את ראשו לראותם וצעק מה שהוא לעבר הקולגות שליוו את הטור. אוב פנה במהירות לעבר נטע, אחז בה וזינק כלפי מעלה. היא מעולם לא שיערה שהוא מסוגל לנסוק בכזאת מהירות. במספר משקי כנפיים הוא כבר היה גבוהה מעל הקרקע. השד סובב את ראשו חזרה ולרגע לא קלט לאן הם נעלמו, כי חיפש אותם בורחים בריצה. אך הוא התעשת תוך שניות וכבר שאג לעברם. “אתה, רד למטה מיד, או שאגרור גם אותך לדיס. יש לי פינה חמה מיוחדת למכונפים כמוך". אוב נופף בכנפיו במהירות מטורפת, מנסה לתפוס גובה ולהתרחק. תוך עשר שניות הם היו כבר בגובה. לפתע סגר אוב את כנפיו, מה שגרם להם מיידית לצנוח מטה כמו אבן. בשניה הבא היא שמע שריקה וראתה את הקלשון חולף לידם כמו ברק. התמרון האוירונווטי הציל אותם, הקלשון פספס ופגוע בגבעת גרניט הסמוכה, מפיק צרור של ניצוצות. אוב הספיק לפתוח כנפיים לפני שהם התרסקו, הם פגעו בקרקע אך לא בעוצמה רבה. השד רץ לעברם. אוב אחז בנטע וזינק שוב. שניות אחר-כך היא שמע שריקה, אוב תמרן, אך מה שהוא פגע בכנפו – השד זרק עליהם אבנים. אוב התעלם מהפגיע והמשיך לנסוק מעלה. אבנים עפו סביבם, עוד כמה מהם פגעו בכנפיו, אך אוב שתק והמשיך לנסוק. השד כבר היה רק נקודה קטנה למטה והאבנים עדיין התעופפו סביבם. בסוף היו במרחק בטוח. אוב עף לעבר הרכס עליו ישבו קודם ונחת בכבדות.

“אתה פצוע, נפגעת מהאבנים !”
“לא, זה בסדר, הם פגעו בעיקר בנוצות"
נטע ראתה שהאבנים פגעו לא רק הנוצות. היא רצתה להיעלם, לקבור את עצמה, אם למושג זה הייתה איזו שהיא משמעות עבור מי שנמצא ממילא כשש מאות קילומטרים מתחת לאדמה. היא השפילה את עיניה, חשה אשמה כה כבדה שלא היה אפילו טעם להתנצל. אבל היא הייתה חייבת.
“תודה, אוב"
הם ישבו עוד זמן מה, מעכלים את האירוע. היה זה דווקא אוב ששבר את השתיקה.
“זה היה קרוב"
“אוב, אני כל כך מצטערת. סיכנתי את שנינו בגלל קלות הדעת שלי. לא הקשבתי, נהגתי כטיפשה"
“למדת לקח ?”
“אני חושבת שכן. אני מקווה שכן.” היא ניסתה לחייך. “מעולם לא חשבתי שאצטרך ללמוד עוד לקחים לאחר המוות. השדים לא ירדפו אחרינו עד לכאן ? "
“לא, הם אף פעם לא מתרחקים מדיס, במרחק כזה כבר קר להם מדי"




חלק 17 (אחרון)

למרות האירוע הם המשיכו את הטיול, מקיפים את דיס מסביב במרחק בטוח, נהנים מהמראה ודנים בפרטיו. השיחות נדדו לכל כוון אפשרי, אם כי נטע התעניינה בעיקר באטרקציות תיירותיות נוספות שהיה לגיהנום להציעה (כשכבר יהיו לה כנפיים) וממה צריך להיזהר. בתמורה סיפרה לאוב על שפנים. אוב, בהייתו יציר שאול, לא יכל לעלות על פני הארץ.

עברו ימים והם עדיין לא התכוונו לחזור. אך יום אחד נטע ראתה תנועה על רקע שמיים אפורים כהים. היא הביטה בנקודה שהתקרבה וגדלה עד שהתממשה לנשר קירח גדול במיוחד הנע לקראתם.
“אוף!", אמרה נטע. “אוף, נודניק”
הנשר נחת לידה. על צווארו היה תלוי תיק בד.
“שלום נטע" אמר נשר.
“שלום אמן" אמרה נטע בידידות, מנסה להסתיר את חוסר שביעות רצון מנוכחותו.
“חדשות טובות, קבלת משימה על הארץ. הפירוט כאן בתיק" נשר/אמן שלף במקורו מחברת עם כריכת עור. פרצוף עוף מכוער בעל מקור מעוקל התנדנד על צוואר ארוך כנחש בחשיבות עצמית ושביעות הרצון של מביא הבשורה.
“יש! בוא נראה" רגע הרוגז בגלל הופעתו של האמן כבר נשכח.
“אפשר להציץ ? " שאל האמן בנימוס.
“כן, למה לא"
במחברת הופיעה, בכתב שממנו עלה עשן קל, הוראה "לגייס לכוחות השאול את פקד משטרה שמו יוסף אשכנזי, כדי שישמש כנציגו הסודי ומוציא דברו של השאול עלי אדמות"
נטע, מאושרת מההזדמנות לפעילות אמיתית, הייתה גם מוטרדת באותה מידה.
“אני לא מכירה אותו, איך אוכל לשכנע אדם זר לחתום עסקה עם הגיהנום ?”
“אהה, אני מכיר אותו" קרקר האמן בשביעות רצון. "ילך לך בקלי קלות. והוא מכיר אותך היטב ! ”
“תודה, אמן, אנחנו מתחילים לחזור”, היא הביטה לראות את הסכמתו של אוב.
“אני אעוף לפניכם, לבדוק שאין מכשולים. ואחזור לדווח כל פעם, אוקי ?”
נטע הגניבה מבט נואש אל אוב.
אוב אמר "תודה אמן, אבל באמת אין צורך. אני מכיר את הדרך"
“טוב, אז פשוט אחזור יחד אתכם" אמן לא ויתר.
“חשוב מאוד שתחזור במהירות ותודיע שמצאת אותנו ומסרת את ההודעה"
אמן היה לא מרוצה בעליל, אבל לא יכל למצוא פגם בהוראות שקיבל. הוא נפרד בשלום ועף החזרה. אוב חייך אל נטע "קשה לך איתו"
“תראה, אני מחבבת אותו, אבל הוא די מעיק. הוא כל הזמן מקרקר סביבי"
“אני מניח שזה בגלל שהוא חש הכרת תודה"
“אני יודעת. אבל אני זקוקה לקצת יותר פרטיות, ולא תמיד מעונינת בנוכחותו הידידותית. אחת הסיבות לצאת לטיול הייתה כדי לנוח ממנו קצת."
אוב הניד בראשו להסכמה. “עשית הרבה מאוד למענו. בלעדיך היה מגיע ישירות לדיס"
“אני רק נתתי לו הזדמנות. הוא זה שהציל את עצמו"
“טוב ויפה. בואי נזוז. בדרך מהירה אך איטית ?”
“לא ידעתי שיש שני דרכים. מהירה כמובן”
“אקח אותה במעוף"
“את כל הדרך ? זה נורא קשה, אתה לא נורמלי ! אני לא יכולה להסכים”
“זה לא כל כך קשה בשבילי. בואי, תעמדי כאן. תכרכי את רגליך סביב מותני. כן ככה. ידיים מסביב לצוואר. יופי. ובדרך תסבירי לי מה זה נורמלי, כי אני לא מכיר את המילה"
אוב כרך את ידיו הגדולות סביבה וזינק אל על.

עד אז עפה נטע עם אוב רק כדי להתגבר על מכשול מזדמן, ובעתות חירום. לכן לא הייתה לה הזדמנות של ממש להינות מהחוויה. עכשיו הייתה לה ההזדמנות, ובגדול. היא סובבה את ראשה והביטה מטה, אל עבר המגדלים הלוהטים המתרחקים, אגמים השחורים, לבה רותחת, רכסי הגרניט ופרצי האש שהיוו את התפאורה הקבועה של הגיהנום. משק כנפיו הגדולות של אוב יצרו זרמי אוויר שליטפו את גופה. וככה, תלויה תחתיו, כרוכה סביב מותניו וצווארו, היא הרגישה פתאום את ההרגשה ההיא. את ההרגשה שתמיד חיפשה, שכמעט נגע בה, אך היא תמיד חמקה ממנה ברגע האחרון. בכל הפגישות בחדרים החשוכים המוארים באור נרות מרצד, עם אלו שקשרו אותה, הצליפו בה, ליטפו אותה, התעללו בה וניחמו אותה לסירוגין. היא חפשה את ההרגשה במשך כל חייה הבוגרות. היא קלטה שבעצם תמיד ניסתה לצור לעצמה את הגיהנום, בזעיר אנפין עלי אדמות, וכעט היה לא מה שבאמת תמיד חפשה. היא הידקה את אחיזתה באוב, נצמדת אל גופו. ואז דחפה את עצמה קדימה לאורך גופו, מביא פניה מול פניו, ונתנה לו חיוך אושר זוהר ממרחק של סנטימטר אחד בלבד. אוב חייך חזרה.

סוף