מוווון פלייסטיישן

לפני שנים רבות בארץ רחוקה חיה לה נערה יפה שאהבה סקס סוטה. מכוון שהייתה יפה מאוד, השיגה בדרך כלל את כל מבוקשה, וכך הפכה בהדרגה למפונקת יותר ויותר, המציבה דרישות מעצבנות לכל מחזריה, שבדרך כלל עמדו בתור ואונם בידם. אך מרגע שהתחברו עמה, אופייה המעצבן הביא את חלקם לפרוש במהרה, ואת האחרים היא זרקה, בטענה מוצדקת שהיו חסרי חוט שדרה, כי אילולא – היו עוזבים בעצמם.

תור הבלתי פוסק של המעמדים התקדם במהרה, וגם אני קבלתי את ההזדמנות להיבחן אצלה, מבחן קצר שבסופו קיימות רק שני אפשרויות - לפרוש או להיזרק על ידה. אחרי כמה פגישות ויחסים שלא התפתחו מעבר להכרות שטחית, הרגשתי שצריך לקבל החלטתה.
אך כאן נכנס לפעולה "מנוע היצירתיות העודפת" שלי, שפרס בפני אפשרויות נוספות, והחלטתי שאם כבר מסיימים – אז בסטייל. סטייל בנוסח שלי.

הייתה מתוכננת לנו פגישה באותו ערב. הייתי אמור לאסוף אותה מעבודה, לקחת ל- “סטודיו" אצלי ולעשות ... בדיוק מה שאמרה מראש. זה כלל בעיקר קשירה והרבה מאוד עבודת לשון. אך לי כבר היו תוכניות קצת אחרות.

הגענו, קשרתי אותה כמו שרצתה, תוך כדי קבלת הנחיות בלתי פוסקות ממנה. היא אהבה קשירות חזקות. היא גם אהבה גאג, בסיום מתן ההוראות. כעת ציפתה בחוסר סובלנות בולט להמשך כפי שקבע בעצמה.

יצאתי לרגע לחדר אחר, וחייגתי מטלפון נייח לסלולרי שלי. חזרתי אליה במהרה כשסלולרי צלצל וביימתי שיחה.
“תקשיב, לא תקשיב לי רגע, אתה לא יכול לעשות לי את זה"
“אתה מבין מה אתה עושה לי, אני שואל אותך, אתה מבין את זה ?”
“מניאק, אתה לא תעשה זאת. סדרת אותי, יא חתיכת זבל"
“אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. על דבר כזה אני אגמור אותך"
“אני אהרוג אותך, אני נשבע לך אהרוג אותך, אני אמצא אותך טינופת, אני מבטיח, אני אמצא אותך, מתרומם אחד, אחתוך לך את הביצים ואדחוף לך אותם לגרון !"

זרקתי את הטלפון בחוזקה על המיטה, תוך התעלמות מוחלטת מהיצור מבוהל הקשור לעמוד לידי. קולות עמומים בקעו מהגאג על פיה. עשיתי את עצמי לא שם לב. במקום זאת, התחלתי לצרוח ולבעוט בחפצים סביבי.
“בן זונה, בן זונה, אני אחתוך לך את הצורה !"
“אחתוך אותך לחלקים ואזיין כל חלק בנפרד !"
“אאאאהההההההההה !!!!!!!!! ”
פרצופי התעוות בטירוף, במופע תיאטראלי הטוב ביותר שנתתי מעודי. התחלתי לזרוק ולהפוך חפצים בחדר. הפרימדונה המובעתת יללה דרך הגאג, ממש לידי, אבל אני, אחוז טירוף מלאכותי, לא שמתי עליה לב. בסוף כבר היה לי ממש קשה להתאפק וברחתי, בנתיב הרס אקראי לכאורה לחדר אחר, שם שברתי על הרצפה כמה צלחות שהכנתי מראש. כשהייתי בחדר אחר, כבר לא הייתי מסוגל להתאפק וחיוך נמרח לי על הפנים, אבל היא לא ראתה.
“אני אהרוג אותך, אני אהרוג אותך עכשיו !"
במילים אלו פתחתי וטרקתי את דלת הבית, גורם לה לחשוב שהלכתי. בפועל כמובן נשארתי בפנים וישבתי לי בשקט. החדר הסמוך שמעתי בכי מר.
במקור תכננתי להשאיר אותה ככה איזה רבע שעה. אבל אני לא ממש עמיד לבכי, וכבר אחרי דקה לא יכולתי להתאפק עוד. נכנסתי לחדר וחייכתי אליה. לחיוך שלי הייתה השפעה הפוכה, הבכי התגבר. אני לא יודע מה היא חשבה באותו רגע, יכול להיות שזה נראה לה חיוך של אחד שלגמרה ירד מהפסים.

שחררתי אותה, נתתי לה לשתות ולרחוץ פנים, וניסיתי להסביר שזאת הייתה הצגה. אני לא בטוח שהאמינה באותו רגע. הזכרתי לה שגם במהלך ההצגה לא היה כל איום עליה, אפילו לא איום מבוים. היא קלטה זאת בסופו של דבר, אבל הרושם הקשה נותר. היא מעולם לא הסכימה שמי שהוא ישבור אותה ותמיד הציבה אין סוף גבולות כדי להבטיח זאת. אבל הסשן הזה שבר אותה, בלי אף נגיעה בה ובלי כל איום שהופנה כלפיה.
כמובן שהיה זה מפגשינו האחרון. גם לו רצתה להמשיך, לא הייתי מסכים. היא למדה את הלקח בדרך הקשה, וכעת פחדה ממני, ואני לא אוהב להימצא בחברת אנשים פוחדים.

אבל בכל זאת השגתי דבר מה טוב, אם לא בשבילי אז לפחות בשבילה ובשביל אחרים. היא הפסיקה את תור המועמדים ובעצם הפסיקה לצאת לתקופה די ארוכה. וכשחזרה לצאת, עשתה זאת כבר בגישה אחרת לגמרה.

הסיפור הזה -
דמיוני או לא, שהמצאתי כעת או קרה באמת. אין לשפוט אותי ואת מעשי על בסיסו, כי דברים בעצם לא קרו מעולם, או אולי כן קרו, והם קיימים רק במוחי הקודח, או אולי - בעבר המציאותי. ואתם יכולים להאמין להם או לא, וזה ממש לא משנה לי. או אולי כן משנה.