מוווון פלייסטיישן

"טוב, נעבור על הכל מהתחלה:
את לובשת חגורת צניעות, לא מורידה אותה לרגע בלי אישור שלי. אני ארשה, אולי, רק בלילה. את החגורה אני נועל, המפתח אצלי. גם במקלחת את עם חגורת צניעות.

דבר שני, הכי חשוב. את לא מדברת. אנחנו נוסעים לחמישה ימים, מהרגע שאנחנו בנתב"ג את לא מוציא הגה מהפה. בטיסה, בביקורת דרכונים בהיטרוו, בעיר, במלון. כלום. לא מילים ולא קולות. גם לא קולות מהאף. וגם אסור לכתוב. מילה או קול משמעותי אחד והכול מבוטל. את מיד חוזרת לארץ, פלוס מערכת העונשים כפי שסכמנו.

דבר שלישי - אין אמצעי בידור. את לא לוקחת אתך ספרים, חוברות, עיתונים, מחשב, כלום. טלפון נייד אין כל טעם שתיקחי, ממילא לדבר אסור לך. לשלוח סמסים גם. את הטלוויזיה בחדר במלון אני אנתק. פספסתי מה שהוא ? גם אם פספסתי, שיהיה ברור - אסור לך להביא ולהשתמש בשום אמצעי בידור.

זה לא נורא כמו שזה נשמע. בכל זאת, אנחנו בלונדון, לא בצפת. יש לי כמה פגישות לעשות, ואת יכולה להסתובב כל היום בעיר, לכסות את כל האטרקציות התיירותיות. מה רע בזה ? רק אסור לך לדבר, מקסימום תעשי את עצמך אילמת. בערב תחזרי למלון. סגרנו ? ביום אחרון אני גם פנוי, נלך להסתובב ביחד.”

הנה התכנון הזדוני שלי. השילוב של חגורת צניעות ואיסור הדיבור יחרמנו אותה בטירוף. אי
זמינות של אמצעי בידור אלטרנטיביים בשעות הערב תמנע ממנה הסחת דעת, ודעתה תהייה נתונה כולה על החירמון הבלתי פוסק. היא תזחל אלי על ארבע ותתחנן (בפנטומימה כמובן)
שאספק אתה. אין כל צורך לדון בזה, וזה גם לא חלק מההסכם בינינו. פשוט לא תהיה לה ברירה.

היא המתינה לי בכניסה לטרמינל, כפי שסיכמנו. גינס, מעיל פליז כחול, תיק גב ועוד תיק יד גדול. שער מטולטל חום עם גוון אדמדם, כמעט גינגי, זרם והקיף את פנים המדהימות. כמעט ששכחתי שאנחנו בסשן. הבחורות האלו, שולטות בך במראה. אסור לאבד ריכוז ולו לרגע.

היא חייכה.
"החוגרת הצניעות עליך ?"
היא הנידה את ראשה לאישור וחייכה שוב. זכרה לא לדבר. טוב.
"המפתחות"
היא נתנה לי את המפתחות של החגורה.
נכנסנו לטרמינל והתחלנו לעבור את התהליך המייגע. אני כל הזמן נצמדתי אליה, בבידוק הביטחוני ודלפק הכרטוס, עניתי על כל השאלות, העיקר שלא תפתח את הפה. עברנו בשלום, אני ובת לוויה האילמת שלי. עלינו למטוס והמרנו. גם בטיסה עניתי על כל השאלות במקומה, כולל מה תואכל ומה תשתה. לא כפיתי עליה, אבל בכל זאת אני לא בטוח שכל התשובות שלי היו לשביעות רצונה. לא נורא.

הגענו למלון, התמקמנו, כבר ירד הערב. יצאנו החוצה לחפש מה שהוא לאכול. היא כל הזמן שותקת ומחייכת, ממש תענוג. היא הצביע על המסעדה בה רצתה לאכול, ובהמשך הצביע בתפריט, מראה למלצרית מה היא רוצה. מלצרית שאלה אותי אם היא לא יכולה לדבר, ואני אמרתי לה שהשבוע לא. אמרתי זאת בנימה רצינית. המלצרית לא הבינה אם אני מתבדח או לא, ולא ידע איך להגיב. יותר לא שאלה כלום. אחרי הארוחה הלכנו חזרה והאילמת נצמדה אלי היטב, מחפשת מסתור מהרוח קרה של האפריל הלונדוני. חזרנו למלון, שהיה בעצם מין סוויטה קטנה עם סלון וחדר שינה נפרד. זכרתי כבר קודם לנתק את הטלוויזיה ולסלק את הכבל, כדי לא לספק אמצעי בידור למי שהייתה אמורה להתרכז בדחפים המיניים שלה. הייתה לי כוונה ברורה לא ליזום שום מהלך ולחכות עד שהקדרה שלה תרתח ותעלה על גדותיה.

היא הסתכלה לכוון המקלחת ואז עלי, במבט שואל.
"את רוצה להתקלח ?"
היא הנהנה.
"מה בעיה, לכי תתקלחי. את לא צריכה אישור ממני."
היא הצביע על מכנס, אל עבר חגורת הצניעות.
"את רוצה להוריד אותה ?"
הנהון אינטנסיבי בראש.
"זה לא נכלל בהסכם בינינו."
היא עשתה פרצוף מסכן.
למה את רוצה להוריד ? "
הבנתי שהיא לא ממש יכולה להסביר בלי לדבר. חשבתי לרגע.
"החגורה שם כדי שלא תאונני. אם אוריד אותה את תאונני במקלחת. אסכים להוריד רק בתנאי שאשגיח עליך"
היא הנהנה עם הראש בהסכמה.
הורידה את הבגדים ואני פתחתי את מנעול חגורת הצניעות.
נמנעתי בכוונה משם מגע אינטימי אתה. וכבר אז הייתה לי הרגשה שהיא קלטה אותי
והתפתחה בינינו תחרות מי יתאפק יותר. אבל לי היה יתרון - הפה שלי לא היה חסום, וגם הייתי יותר עסוק ממנה. ולה היה יתרון בכך שהייתה בחורה. בחורות יודעות להתאפק.

הבאתי כסא וישבתי לידה בזמן שהתקלחה. חשבתי שזה יהיה סוג של בילוי וגם יפעיל עליה עוד לחץ, אבל בפועל מצאתי את עצמי עובר עינוי. לראות אותה מסבנת באיטיות את גופה ואחר-כך חופפת את שערה כשראשה משוך לאחור והחזה זקור, ולא לשים עליה את היד - זה היה עינוי אמיתי. היא ידע זאת והפכה את הרחצה לסוג של מופעה אימים ארוטי. רציתי לרצוח אותה. אחרי שהתנגבה, אמרתי לה ללבוש שוב את חגורת הצניעות ונעלתי אותה. נסוגתי, מובס בשלב זה של המערכה, אברי הזקור מסגיר את חולשתי.

היא הלכה להתלבש ואני נשרכתי אחריה כמו מפגר. ברגע אחרון תפסתי כמה נמוך ירדתי, לקחתי את עצמי בידיים והתיישבתי לעבוד עם המחשב. פתאום התחלתי להתעניין בלקוחות שאתם באתי להיפגש, כן, בטח. הזכרתי לעצמי שיש לי יתרון עליה, היה לי מה לעשות ולה לא. היא עוד מעט תזחל אלי. זמן חלף אך היא לא זחלה. מתוך תסכול וייאוש עשית מספר צעדי התגנבות אל עבר חדר שינה וגיליתי שהפושעת פשוט נרדמה. זה היה נמוך, כל כך נמוך מצדה. אפילו לא יכולתי לשכב לידה, זה בטח היה נחשב להפסד, במשחק ההתאפקויות שכלליו לא סוכמו מראש. בלת ברירה ישנתי על הספה בסלון.

למחרת קמתי בהרגשה שאומנם הוקעתי קשות אבל עוד לא הפסדתי במערכה. הייתי נחוש להילחם. היו לרשותי אמצעים טכנולוגים שהאויב לא ציפה.
שלפתי מהתיק טייפ מנהלים ממש קטן, שרכשתי במיוחד לכבוד האירוע. לטייפ הייתה טבעת תלייה שבה השחלתי חוט צבעוני עבה. את החוט סגרתי על צווארה. היה לו סוגר עם הברגה, וסגרתי אותו ממש חזק, עם פלייר. כדי שלא תוכל לפתוח לבד. לולאת החוט ישבה יפה על צווארה, ולא הייתה רחבה דייה להעביר בה את ראשה. כך שבעצם יצרתי קולר, עליו היה תלוי הטייפ כמו קישוט.
"הטייפ הזה מופעל כל הזמן, לא ניתן לכבות אותו. הוא מקליט רק כשיש קול. אם תדברי, הוא יקליט אותך. היום את יוצאת להסתובב לבד, בלי השגחתי, אבל בערב אני אבדוק את ההקלטה. כך שתיזהרי לא לדבר, גם כשאני לא משגיח אליך. ברור ?"
היא הנהנה באושר, מרוצה מהמשחק.
ירדנו לאכול ואז נפרדתי ממנה והלכתי לעיסוקי. משום מה דאגתי לה טיפה, איך תסתדר כשהיא מושתקת ככה. חזרתי רק לקראת הערב, מותש מסשנים מתסכלים עם לקוחות משעממים שרצו הנחות ופתרונות. היא עדיין לא חזרה, ושוב מצאתי את עצמי דואג. לשמחתי היא הופיע אחרי כשעה, עייפה אך מרוצה. קבלתי נשיקה אילמת ואז חזר על עצמו הקטע עם חגורת הצניעות והמקלחת. ללא ספק היא ראתה את הפרצוף המתענה שלי והחליטה שמי שהוא צריך לוותר.

מכאן הדברים התפתחו הרבה יותר טוב. אחרי שהתנגבה, לבשה שוב את חגורת הצניעות, היא התחילה להתנהג כמו שצריך, זאת אומרת - כמו חתולה מיוחמת. היא ירדה על ארבע וזחלה לכיווני, מרימה את התחת גבוה ככל האפשר. מפאת הצניעות הפרט השוביניסטית שלי לא אפרט מה שהיה אחר-כך.

וככה זה נמשך ארבע ימים מהנים. שילוב האמצעים שנקטתי הביאה אותה למצב שבו שנינו רצינו שתהייה. היא הייתה חתולת רחוב בימים וחתולת בית בלילות. בערבים קבלתי ממנה סקירה אילמת איפה הייתה ומה עשתה, בליווי מצגת שהורכבה ממפת הטיוב ודפי פרסום שאספה ממקומות בהם ביקרה. ההסברים בפנטומימה הפכו למשחק ערב חביב, ממש לפני משחק חביב עוד יותר, הכולל אזיקי עור וחבלים. ביום אחרון היה לה קצת קשה, היא כבר חייכה פחות. אני כמעט נשברתי ובטלתי את איסור הדיבור. אבל לא היה צורך, הסתדרנו. הלכנו לפאנטום האופרה. אני חושב שהיא גמרה במהלך ההצגה. אני בעצמי כמעט גמרתי שם.

בחזרה, במטוס, אמרתי לה שהיא יכולה לדבר שוב. היא התחילה לבדוק את הפה ולהשמיע קולות. זה היה מוזר ביותר. אחרי כמה ניסיונות, היא אמרה בקול צרוד וצפצפני "שלום". התפוצצתי מצחוק וגם היא. דווקא הצחוק שלה היה בקול יותר נורמלי ואחריו היא התחילה להשמיע משפטים שהלכו ונהיו מורכבים יותר, ככל שתרגלה את קולה והצליחה להפעיל שוב את מרכז הדיבור במוחה. זרם המילים הלך וגבר, היא תיארה את כל מה שהרגישה, מתי הייתה מחורמנת ומתי לא, איך ניהלה איתי תחרות ההתאפקויות (כמו שניחשתי), איפה הייתה (כאילו שאני כבר לא ידעתי), כמה קשה היה בסוף ואיזה מוזר לדבר שוב. חמש שעות של דיבור רציף, ואני הייתי תקוע לידה במטוס וחייב לשמוע. עונש על ארבע ימי שקט שארגנתי לעצמי. יש לי הרגשה שהיא השלימה את כל מנת המלל שנחסכה ממני קודם. לא משנה, היא חמודה גם כשהיא מדברת.

זה היה מזמן. היום היא מדברת בעיקר עם בעלה. אני מתגעגע לסשן הזה.