מוווון פלייסטיישן

.
בהתחלה כעסה עליו, אחר-כך רק הרגישה מאוכזבת ונבגדת, אחר-כך הרגישה השלמה. מבחינתו, הוא עשה את מעשה נכון. היא דמיינה את עצמה במקומו והבינה שהייתה עושה כמותו.
כשאמרה לו לראשונה את מבוקשה, לא האמין. אך אחרי שחזרה על כך עוד ועוד, קלט בסופו של דבר שהיא רצינית ונבהל נורא. הוא נרגע מעט כשהבטיחה שלא תעשה שום דבר פתאומי ושלמימוש רצונה נזקקה לעזרתו. כמובן שלא היה מוכן לתת שום עזרה ואף עשה מאמצים עיליים בלהניע אותה מרצונה. היו להם שיחות ארוכות, חלקן עמוקות, שיחות שהשאירו את שניהם מתוסכלים ועצובים. היא נוכחה לדעת עד כמה עמוק היה הפער בין תפיסת המציאות שלה לשלו. תפיסת המציאות שלו הייתה נקודת הייחוס ל- “נורמליות", על כך לא היה להם ויכוח. בסיומם של השיחות, בין הרגשת העצב והאכזבה, הייתה מחפשת נחמה במגע, בין אם בסקס או אפילו בסתם חיבוק, והוא ניסה לנחם אותה, אוהב אותה ונרתע ממנה בו בעת.
זה לא התקדם לשום מקום ורק הרחיב את החור בנשמתה. היא מצא את עצמה לוחצת עליו, מפעילה מניפולציות רגשיות, מנסה להגיע לתוצאה הרצויה בכל מחיר. היא עצמה הרגישה עד כמה אבסורדיות היו דרישותיה ממנו. היא הרגישה איך הוא מתרחק. אולי כבר הפסיק לאהוב אותה, הבין שאין לאהבתו עתיד. ייאוש ניכר בעיניו. היא לא רצתה להכאיב לו עוד, ולכן גמרה אתו. הודיע לו שמעדיפה לא לשמור עוד על שום קשר.
למחרת, עובדת סוציאלית דפקה על דלת ביתה.
הבן-זונה סיפר כמעט הכל. לכן הרגישה כה כעוסה ונבגדת בהתחלה. פריטים כל כך אינטימים של נשמתה. אבל ... אבל מה באמת הוא היה אמור לעשות ? הוא, בתור "הנורמלי" ? פשוט לשכוח אותה ? לשבת ולחכות עד שיקרא מודעה בעיתון ? הוא עשה מה שמלמדים לעשות. הוא פנה לעזרת הרשויות. היא לא צריכה להרגיש פגוע בגלל זה ...
כמה קל לשקר. מסכנה העובדת הסוציאלית. יושבת מולה, מקשיבה, אולי מאמינה לה ואולי לא, ולא יכולה לעשות כלום. היא תגיד לה מה שתרצה. שהכל משחק, שרק רצתה להיפטר מחבר משעמם וטורדני. שהיא בעצם מאושרת ומלאת חיים. מה שהיה אפילו נכון בחלקו. אנשים לא מבינים, יש לה את סיבות שלה. לא רע לה בחיים, באמת שלא.
עובדת הסוציאלית סיימה את הביקור עם הסכמה שלה להיות בקשר, להתעדכן בשלומה ומצב רוחה. אין בעיה. ועכשיו לעבודה.

שרשראות ברזל, מספר קטעים של כמה מטרים כל אחד. מנעולים. את האזיקים לא היה צורך לקנות, כבר היו לה קודם.
נסיעה לאורך תווי מסילת הרכבת. בסמוך למסילת הרכבת כמעט תמיד יש דרך עפר, שנועדה לגישה במקרי חירום. כעת היא נסעה בדרך זו, מחפשת נקודה מתאימה. רחוקה מישובים ומאנשים, ויחסית מוסתרת, עם שדה ראיה מצומצם. בסוף בחרה נקודה מתאימה, בערך באמצע המסילה בין תל-אביב לחיפה. מקום מצא חן בעינייה והיא פרסה מפה על העשב לצד הדרך וארגנה פיקניק. רכבות חלפו לידה, כל 15 דקות. היא סדרה על המפה את הארוחה שהכינה לעצמה לפני היציאה. קופסה עם סלט עלים, סנדוויץ מלחם חיטה מלאה עם גבינה לבנה, תה צמחים בטרמוס, קצת פירות. חיוך אירוני הופיע על פניה – היא תפסה את עצמה שומרת על תזונה בריאה גם כעת. הרכבות העוברות הביאו עמם משאבי רוח שניערו את העשב הירוק-צהוב של סוף החורף. אז הייתה לה תוכנית, היה לה ציוד ועכשיו - היה לה גם מקום. נשאר רק לקבוע את המועד. היא קבע לשבוע מהיום.

----------------------------------

היא בחרה יום נפלא. שמש אביבית הייתה גבוה בשמים הכחולים, האוויר היה צלול. מראה היום מליאה אותה אושר והיא השתדלה ליהנות ממנו ככל שיכלה. ארוחת הבוקר, עדיין דיאטטית, מכוח ההרגל, היא חייכה לעצמה. היא אספה את הפריטים הנחוצים ויצאה לדרך. 40 דקות נסיעה בכביש מהיר ועוד 15 דקות בדרך עפר. בסוף ניצבה בדיוק באותו מקום שכל כך אהבה בפעם הקודמת. הרכבות חלפו על פניה במרווחי זמן קבועים.
בלי למהר היא פשטה את בגדיה, עומדת חשופה ליד המכונית. אף אחד לא היה בסביבה, אבל כשתחלוף הרכבת הבא יהיה לנוסעים על מה להסתכל. היא חיכתה לרכבת הבא, נהנית בינתיים מהרגשת ליטוף של הרוח הקרירה על גופה העירום. יהיה עליה לפעול במהירות מיד אחרי שהרכבת תחלוף.
בהההה. כבשים פועות. היא איתרה את העדר, עדיין במרחק רב. העדר לווה בנער. גילו המדויק לא הייתה מסוגלת להעריך, בגלל המרחק. העדר התקרב לעברה. גם הנער צעד לעברה, וכרגע הבחין בה. הוא קפא במקום, כלא מאמין למראה עיניו והיא חייכה לנוכח מבוכתו. אז יהיה לה קהל. לא היה לא איכפת וזה לא שינה שום דבר.
רכבת עברה, מרעידה את האדמה ומביא מכת רוח נוספת על גופה הערום. היא עוד הספיקה להבחין המבט ההלם על פניו של נהג הקטר. היא אספה את בשרשראות והמנעולים וצעדה לעבר הפסים.

מוחמד לא האמין למראה עיניו. הייתה אישה ערומה ליד פסי הרכבת. היא הייתה רזה וגבוה, עורה הבהיר הבהיק בשמש. היא הבחינה בו, אך לא ניסתה לסגת או להסתיר את עצמה והיה נדמה לו שהיא חייכה לעברו. היא הזכירה לו דמויות נשים שראה בערוץ AXN בכבלים ולעתים קרובות הוא דמיין את עצמו כמשתתף באחד הסרטים האלו, בדרך כלל לצד "הרעים". בכך פחות או יותר הסתכמה חשיפתו לנשים מערביות בפרט, ולנשים בכלל, אם לא לוקחים בחשבון את בני משפחתו, ואת נסארין מהכיתה המקבילה, בה נהג לבהות בסתר בכל הזדמנות. באתרי פורנו לא העז לגלוש. לא מסיבות מוסריות, אלא מסיבות פרקטיות – המחשב עמד בסלון, ליד הטלוויזיה ותמיד היו עוד בני משפחה בסביבה. אבא היה מכניס לו מכות רצח אילו תפס אותו צופה בפורנו במחשב.
היום היה תורו לרעות את העדר המשפחתי. הוא די אהב לרעות את העדר, בעיקר בגלל ההזדמנות להחסיר יום לימודים. אם כי ימים כאלו מעולם לא נחשבו ל- “מרגשים" והוא לא ציפה מהם לשום הפתעות מעניינות. אך היום זה קרה. הוא כבר דמיין את עצמו מספר על כך לחברים מחר. אבל אף אחד לא יאמין לו. מוחמד חשב לרגע ונזכר שיש לו מצלמה. היה לו טלפון חדש עם מצלמה שלוש מגהפיקסל, שחברו "השיג" לו תמורת 150 שקל. הוא יכול לצלם אותה. מוחמד האיץ את צעדיו.
המישור לא היה שטוח לגמרה, אלא סדרה של תלוליות. כעת מוחמד ועדרו היו בין שני תלוליות, והאישה ופסי הרכבת נעלמו מן העין, מוסתרים על ידי התלולית הבא. מוחמד צעד במהירות, משאיר את עדרו מאחור. הוא חשש שעד שיטפס על התלולית תעלם האישה כחיזיון נידף. הוא החל לרוץ, אך הטיפוס עדיין לקח זמן, זמן ארוך מדי בעיניו. מעולם קודם לא חשב על רעיית העדר במושגים של לחץ זמן. מזיע לקראת סוף הטיפוס הוא שלף מכיסו את המצלמה והחזיק אותה בהיכון. עשר מטרים האחרונים והוא היה למעלה, מביט במסילה.
פיו נפער לרווחה והוא פלט קול בהלה חנוק. המצלמה נשמטה מידיו.

-------------------------------------------------

אישה שכבה לאורך אחד מפסי הרכבת. כל גופה היה עטוף שרשראות ברזל שקיבעו אותה אל פס המסילה. מוחמד בהה בתדהמה, מהופנט ומובעת מהמראה. אינסטינקט הישרדות קדמוני שהיה מוטבע בו הפעיל פעמוני אזעקה בראשו, שכמעט שגרמו לו לסגת לאחור, לרוץ ולברוח מהמראה המפחיד. הוא נלחם בדחף והתגבר עליו. מאה מטר הפרידו בינו לבין המסילה. בצעידה מהירה, שהפכה לריצה הוא סגר את המרחק בינו לבין האישה הכבולה.

היא הייתה מתה ? לא, מוחמד הבחין בתנועת חזה שהעידה על הנשימה. ישנה או מהופנטת. השרשראות שעל גופה חוברו במנעולים, כך שלא הייתה כל אפשרות להסיר אותן. אפילו צווארה נקשר לפס המסילה. ידיה נמשכו לאחור ונקשרו באזיקים מתחת לפס הברזל. נראה היה כי כבלה כך את עצמה. מוחמד הניח את ידו על הפס והרגיש רעידות. רכבת תגיע בקרוב.
הוא מוכרח להוריד אותה מהמסילה !
מוחמד ניער את האישה קלות. "גברת, גברת". לא הייתה תגובה. מחמד ניער חזק יתר והרים
את קולו. ראשה של האישה זז מעט, העפעפיים רעדו ועיניה נפתחו באיטיות. היא הסתכלה עליו וחייכה. "נשק אותי ואהיה שלך לנצח". עיניה הרגועות לכדו את עיניו, חדרו לתוכם ודרכם לעומק נשמתו. מוחמד נבלע בעיניה. מהופנט הוא קירב את פניו אל פניה, בקושי מודע למעשיו, עד ששפתיהם נגעו והוא נישק אותה בפה. הזמן פסק מלכת.
רעידות בפס המסילה העירו אותו מהתרדמת. הרכבת תגיע עוד מעט. הוא מוכרח לשחרר אותה ! מוחמד ניתק את עצמו מהאישה וניסה להסיר את השרשראות. לשווא. הן לופפו הכוח רב והיו מחוברות עם מנעולים. הוא לא הצליח להוריד אותם. הזמן הלך ואזל.
אם כך, הוא מוכרח להזהיר את הרכבת ולגרום לה לעצור. אבל איך ? נהג הקטר בכלל לא ישים אליו לב אם ינסה לסמן לו מהצד. חייבת להיות דרך אחרת. המכונית של האישה. הוא רץ אליה ונכנס פנימה. המפתחות היו במנעול ההגה, היא לא טרחה להוציא אותם. מוחמד הניעה. על אף שהיה בן 16 הוא ידע לנהוג. אחיו לימד אותו, ויחד הם כבר גנבו כמה מכוניות. מוחמד הפנה את האוטו על עבר תלולית החצץ עליה עברה המסילה ונתן גז. האוטו זיגזג, החליק וכמעט התהפך, אך בסופו של דבר הצליח להעמיד אותו בין הפסים. הוא התחיל לנסוע לכוון ממנו הייתה צריכה להגיע הרכבת, מתרחק מהאישה.
קולה של הרכבת המתקרבת כבר הדהד באוויר. בעוד שניות אחדות היא תופיע מהעיקול שמאחרי הגבע ורק אז הנהג יבחין בו. היא לא תספיק לעצור ותדרוס את האישה. אם מוחמד יתקדם עם האוטו לכוון הרכבת, יבחינו בו קודם. מוחמד הגביר את מהירות נסיעתו. אם הרכבת תפגע באוטו, אולי תיבלם. ואולי לא. הרעש גבר ורכבת הופיע מעבר לעיקול. אחרי שתי שניות הוא שמע צפירה אדירה וראה ניצוצות העפים מגלגלי הקטר - נהג ביצע בלימת חירום. אין סיכוי, הוא לא יספיק לעצור. מי שהוא חייב לחבוט ברכבת הזאת כדי לבלום אותה. רכבת טסה לעברו. מוחמד אחז את ההגה בחוזקה ורגלו סחטה את דוושת הגז.