להיות,או לא להיות.זו השאלה?

"שירה" זאת הייתה צעקה,היא השתלבה עם הכפכפים הברבריות שלו שירדו במדרגות
"זה לא ייתכן,היא לא משלמת חשמל בבית,איך היא מעיזה לצאת מהאמבטיה בלי לסגור את האור?"
ידעתי,היה לי תחושב שבאים אליי בטענות.כשבאים אליי בטענות אני מזהה את זה מרחוק.
איכשהו,אני תמיד יודעת לצאת מהמצב הזה בקלות,לתקן את מה שעשיתי בלי להודוות שעשיתי את זה.
פשוט להפוך את רונן למשוגע,הכי פשוט,הכי מהיר.העיקר שייצא מהבית הזה.
התגנבתי מהר למתג האור,כיביתי אותו כמה שיותר מהר,בלי רעש ובלי מהמומה רבתית,אפילו לא שמו לב שקמתי מהשולחן.
"בואי,תעלי.תראי שהיא השאירה את האור!"
הוא כזה משוגע,הוא בן אדם לא נורמלי.מענין מה היא תחשוב עליו עכשיו,שהוא ממציא עליי כאלה שטויות.
"לפני שנייה האור היה פה דלוק,היא בטח כבתה אותו ! !"
"את יוצאת מהמקלחת בלי לכבות את האור?"
אני מסתכלת עלייה בתמיהה,הוא מאחורה,רואה איך אני מגיבה.
"מה פתאום.אם לא היתי מכבה את האור,האמבטיה עכשיו הייתה מוארת.
מה,הוא עד כדי כך שונא אותי שהוא מחרטט עלייך? נו באמת.אמא"

"תסגרי את הדלת אחרייך ! ! ! "
"אל תדאגי מטומטמת,אני אסגור,שמנה"
היא מסתכלת עליי,מסננת איזה קללה,שלא הסכימו לה להגיד בקול רם.
"משקפופרית".
תמיד אהבתי לריב,כמה שיותר להתווכח.ככה הייתי מתאמנת לריבים האמיתיים,שאני אף פעם לא אתקע בלי מילים בפה.
"את משקפופרית"
"אני לא,עובדה שאין לי משקפיים"
"תכף יהיה לך פנס בעין,זה יהיה המשקפיים החדשים שלך"
אני לא מאמינה,שילדה בת 12,הוציאה את זה מהפה שלה.מעניין איך היא למדה להתכווח ככה.

אני עוברת מחדר לחדר,בודקת מה אפשר לעשות.
בכל זאת,יום כיפור הוא היום הכי משעמם בשנה.
וע"פ כמות המחוברים שיש באתר,אני רואה שיש כאן עוד כמה שחושבים כמוני.
כל מי שכופר.שירים את היד!

אני מסתכלת ימינה ושמאלה,כלי הרכב היחידים שיש כאן הם רק אופניים,אוטו בימבה של ילדים
בני שנה.שאגב,אני רכבתי על זה עד גיל 7 בערך.
אני שואפת נשיפה אחת מהסיגריה,אני נושפת את השאיפה,והפעולה הזו חוזרת על עצמה כמה פעמים.
אף פעם לא הבנתי מה הטעם בלצום,אפשר להאמין.במשהו.אבל אני צריכה לצום? איזה שטויות!
מה עם הגלולות שלי? איך אני אקח אותם? אני לא יכולה כשצריך לצום.איזה שטויות אלה!

שמעתי מהצד השני את השכנים שלנו,את אלה שאף פעם לא רואים,לא שומעים,ושהם גם לא ממש מדברים.נראה לי שיש להם איזה גופה בבית,וכל פעם הם באים רק כדי לראות מה שלומה,אולי היא חיה.
יש שם בחורה,בת 26 בערך,מסתבר שקוראים לה שירית,כמו שרית,אבל בתוספת י'.
אף פעם לא שמעתי את השם הזה,זה שם מוזר.
ברגע ששמעתי את השם הזה,התפוצצתי מצחוק "שירית?? ככה קוראים לך?" הקול מהצד השני אמר לי לסתום.
אני בתגובה השבתי מלחמה,אם כבר וויכוח,אז לפחות שיעסיק אותי בכיפור המשעמם הזה.

"כן,שירית.יש לך בעיות?"
"ההורים שלך התעללו בך כשהיית קטנה?"
"לא למה?"
"כי קראו לך שירית"
העלתי לעצמי חיוך על השפתיים,אהבתי את הבדיחה חסרת המשמעות הזו.
"את תת - רמה"
"אני יודעת"
"יופי שאת יודעת,בטח קוראים לך איזה מיכאלה"
"תתפלאי שירית,אבל קוראים לי מירית"
"באמת?"
היא נשמעה מופתעת,אבל החלטתי שהמשחק ביננו לא נגמר.
"לא"
"את חרא של בן אדם"
"גם את באגודה?"
אני לא יודעת מאיפה העלתי את זה.אבל שמעתי שיש אקודת האקורדיונים,אז הכנסתי את זה בוויכוח שלנו.
"איזה אגודה?"
"אגודת המטומטמות,לכולן שם קוראים שירית"
השארתי את זה פתוח.הלכתי לחדר,בלי לשמוע מה היא אמרה.
אבל אני כבר עכשיו יכולה לדמיין מה היא אמרה ' היא חמודה,אני מתה עלייה כפרעליההה!

זה היה יום כיפור שלי.איך היה שלכם?
'