סימני שאלה...

הגעתי למסקנה הזו כבר מזמן.
זה לא כזה סיפור מסובך "לתת".
בצורה כזו או אחרת, רובנו (לפחות אלו שמגדירים את עצמם שייכים למין האנושי) יודעים לתת.
מי יותר , מי פחות, אנחנו נותנים. נותנים באמת? לא בטוח. הרי נתינה אמיתית חייבת שיהיה בה אלמנט של הקרבה. כמה מאיתנו באמת מקריבים בשביל לתת? נתינה אמיתית חייבת לשנות את מסלול חיינו ולו לכמה שניות.
אבל לא על זה רציתי לדבר. יושבת כאן מול המסך, בלי לחשוב יותר מידי המילים נשפכות החוצה.
אולי מתוך הכעס, אולי בעיקר מתוך התסכול.
כמה מאיתנו באמת יודעים לקבל?
כמה מאיתנו באמת מצליחים להגיע למקום הזה שאומר "אני צריך" ויותר מזה "אני חסר".

אז אולי לא פשוט לדעת לתת, אבל יותר קשה מכך לדעת לקבל. וחבל לי שבכל פעם מחדש אני מגלה שאנשים שלא יודעים לקבל אלא רק עסוקים כל היום בלתת, בסוף נעלמים לי. כי ביום שהם "צריכים וחסרים" הם לא יודעים להישאר בסביבה.

נכון, אני לא תמיד זו שיכולה לתת את מה שהצד השני צריך. אבל אני תמיד פה. בעצם לא תמיד. אני פה עד שגורמים לי ללכת.

סופשבע נפלא לכולם