לפני קצת יותר משנה, כתבתי פוסט שתיאר איך הרגשתי. אבל הרגיש לי לא נכון לפרסם אותו. הרגיש לי אגואיסטי לפרסם פוסט על התחושות שלי כשכל עולמנו התהפך עלינו. הנה הוא:
מבלי באמת לדעת שנים חייתי בחושך, בעלטה. מדי פעם היו הבזקים, עלומות של אור אבל רוב הזמן לא ראיתי בכלל את הדברים מסביבי. לפני חודשיים, פה בצ׳אט מישהי שלא הכרתי הושיטה לי יד, אני לא ציפיתי כשאאחוז ביד הזאת יפקחו עיניי, אני לא ציפיתי לכל האור והטוב שהציף לי את העיניים. תחילה הסתנוורתי, ממנה ומהאפשרויות שפתאום ראיתי ששם מולי. זה הרבה להכיל ולקח לי קצת זמן לעשות צעד קדימה בכוחות עצמי, אבל אחרי הצעד הראשון לא היה ניתן לעצור.
הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים, החלק שהיה ריק ושומם כל כך הרבה זמן פתאום התמלא. מצאתי את עצמי שייך, מצאתי משמעות, מצאתי את האור. ובעודי מתהלך על העננים, מחייך חיוך טיפשי מאוזן לאוזן ונותן לאור למלא ולהציף אותי... נשמעה אזעקה ב 6:30 בבוקר ביום שבת. והכל קפא.
אני לא חוזר לעלטה ההיא, כי כבר האור עוד פה, אבל הוא רחוק יותר, פחות נגיש. ועלטה אחרת אופפת את כולנו, עלטה כבדה יותר, קשה יותר... אבל אני לא אחזור לאיפה שהייתי. אני יודע שאמצא את עצמי בלי עלטות ושוב במקומי, אני פשוט לא יודע כמה זמן זה ייקח ומה המחיר שכולונו נשלם בדרך.
ועכשיו חזרתי לעלטה, לא זכרתי כמה חשוך וקר פה..
