כשאני סובל בשבילך, כשאת מכאיבה לי יש את הרגע הזה שהכאב מתחלף מנסבל לפחות נסבל. מכאב כזה שאני מצליח להכיל מבלי לזוז, לכאב שמאמץ אותי. מכאב שאני מרוכז בהנאה שלך לכאב שאני מרוכז בכאב עצמו.
זה בדרך כלל הנקודה שיותר קשה לי לראות את ההנאה שלך, כי העיניים שלי נעצמות (אם בכלל אני בפוזה לראות את הפנים שלך מלכתחילה), אבל אני מתחיל לשמוע את ההנאה שלך יותר. את האנחות או הגניחות הקטנות. והחיוך הפנימי שלי גדל.
אני יכול להיות על הברכיים מולך והרגל שלך בועטת בי, או שהאצבעות שלך מסובבות, לוחצות ומושכות לי את הפטמות. או שבכלל התחת שלי מופנה אלייך ואני מרגיש אותו ואת הירכיים נהיים יותר ויותר אדומים.
אני לא מגדיר את עצמי מזוכיסטי מאד, כי הכאב עצמו הוא לא מה שעושה לי את ההנאה, אלא העונג שלך. אבל, כשהכאב הזה מגיע, כשאני מרוכז בכאב הזה אני סובל אך ורק בשבילך, כל האנרגיה שלי, כל הריכוז שלי מתנקזים לדבר אחד בלבד - לא להישבר ולספוג בשבילך.
והרגעים האלה של פוקוס טוטאלי בשבילך...
הם מהרגעים הכי שקטים, הכי אמיתיים, הכי שלך...
תודה מלכתי