Where wishes come true

אחרי שלא כתבתי הרבה זמן, מחשבה ופוסט שהתגבש לי מאז הפוסט של שיראז. 

בתחילת הדרך, או בגלל צעירות או חוסר בטחון עצמי או חוסר השלמה עצמי, (כנראה שילוב של כל הנל ) הייתי נבוך להיות ערום מול שולטת כשהיא לבושה. רק המילה תתפשט היתה מביכה אותי. להתפשט מול מישהי כשהיא צופה בך מתפשט. יש בזה משהו מחרמן אך גם מביך מאד. וכנראה שהיה ניכר במבטי, בפרצופי ובפעולתיי שאני נבוך. הייתי יורד לתחתונים, ואז מביט ומוודא שאני צריך להוריד גם אותם.  

היום, אני מחכה למילה הזאת. מחכה לכל דבר שידגיש את ההיררכיה. אני מתפשט בגאווה מולה. יודע שאני עושה את זה בשבילה. מרגיש נכון להיות ערום מולה. ההבדל מעמדות. היום אני אוריד תחתונים יחד עם המכנס. צייתנות, זנותיות וגאווה עצמית, גם בגופי אבל בעיקר בהיותי נשלט. 

ככל שאני חשוף יותר מולה, ככה אני מרגיש במקום הנכון. 

מתגעגע לזה.

קשר שליטה מתחיל בעיני מ3 דברים: קליק, אמון והיררכיה. ברגע שאלו התבססו העומק מתחיל. ואחד השלבים הראשונים בעומק זה ההתמסרות. אני מאוד מתמסר. ולהתמסרות יש הרבה אופנים: הערצה, ציות, השפלה, כאב, וכו׳. 

אישית, אני מאד מכוון סיפוק. מה שהכי עושה לי את זה - הסיפוק שלה בזכותי. לכל קינק, פטיש, ומעשה אין הרבה משמעות אם זה בשבילי. אבל אם זה בשבילה המכפיל כוח הוא עצום. יחד עם זאת, הם שם אצלי, יש את הדברים שאני נהנה מהם. ולאחרונה אני תוהה עם עצמי, מאלו אני נהנה  לצורך הסיפוק שלה ואלו  גם למעני. מתי הצורך שנענה אצלי הוא סיפוק ומתי הוא גם האקט עצמו.

אף פעם לא הגדרתי עצמי מזוכיסט, זה תמיד היה בשבילה. לאחרונה, יצא לי להתייעץ על הנושא עם חברה שיודעת הכל, קראה את כל האינטרנט לפחות פעמיים ויודעת לענות על הכל - הרי היא בינה מלאכותית (וכן ברור שזאת היא!). ולפי התיאור שלה, מזוכיזם בבדסמ מגיע ב 2 אופנים, אנשים שנהנים מהכאב בעצמם, ואנשים שנהנים מזה בשביל השולט.ת. 

פעם זה היה מתחבר לי יופי, אני נהנה מזה בשבילה. אבל אז למה אני מתגעגע לכאב? למה לפעמים אני מרגיש שאני צריך אותו? כי זה משהו שמקושר אצלי לשליטה? או שעם הזמן זה נהיה צורך בפני עצמו? לא מעניין אותי או מהנה לי כאב כשלעצמו, להכאיב לעצמי או משהו כזה. 

אבל משהו בי בוער, וגועש ובא לי למצוא את האחת שיהיה איתה קליק מטורף, אמון אבסולוטי והיררכיה טבעית. שהיא תחליט לפעמים גם להכאיב לי. בשבילה. ובשבילי.

כשהייתי ילד שלחו אותי ההורים ללמוד לנגן על פסנתר, אחרי שיעורים ספורים המורה הושיבה את הוריי לשיחה ואמרה להם שזה לא בשבילי. מאז גדלתי ובכל מיני הזדמנויות בחיים נוכחתי לדעת שהיה אמת בדבריה. כי שמיעה מוזיקלית אין לי. פשוט אין. אני נהנה ממוזיקה אבל זה מסתכם בזה.

מהצד ראיתי איך משפחה, חברים, מכרים מנגנים על כלים שונים ומוציאים צלילים נפלאים, היה להם קצב, הייתה להם סבלנות היה רצון והתוצאה היתה מוזיקה לאוזניים.

כשאני יורד לה אני מרגיש ככה, אני כולי מרוכז רק בה, בתנועות האגן והגוף, בצלילים שבוקעים ממנה - אני קשוב לה. הלשון שלי חוקרת ונעה בקצב שנכון לה, בעוצמה משתנה לפי הצורך שלה. ואני מרגיש שאני מנגן לה על הגוף עם הלשון שלי. אני שומע את העונג שמציף אותה, וזה רק מכניס אותי יותר לזון…. וסוף סוף אני מנגן סימפוניות שלמות. והתוצאה היא מוזיקה לאוזניים.

זה לא קורה תמיד, אפילו לא בדרך כלל. אבל כשזה כן קורה מפתיע אותי כל פעם מחדש.

גמירה היא בדרך כלל פורקן מיני ונפשי, ויש איזה תחושה שמלווה אחרי זה של המצאות על ענן. רוגע, שלווה, יותר תשומת לב לשאר נפלאות החיים. שמים לב לציפורים המצייצות וכל זה.

אבל, לפעמים כאמור, היא רק מדליקה משהו, איזה להבה כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. אם זה באמצע היום, אז הגוף שלי נראה נוכח אבל אני לא באמת שם. ואם אני הולך לישון אחרי זה. אני מתעורר אחרי לא מספיק שעות שינה, שהכל בוער בחשכה. המחשבות רצות, או משחזרות את מה היה או מדמיינות את מה יכול להיות. 

אלו הרגעים שאני הכי מרגיש שלה, שייך. שהיא חדרה לי למוח בצורה הכי עמוקה שיש. תחשבו על זה, להתעורר אחרי 3 שעות באפלת הלילה (בדרך כלל במצבים כאלה הגוף צריך את מנוחתו) בוער, רותח. 

והדבר היחיד שבאמת משחרר מהמצב הזה הוא גמירה שנייה. אבל פה כבר נכנסים לעולם של מה מותר….

בעבודה אני הדומיננטי,

כמעט בכל פגישה או פורום אני מוביל, לוקח פיקוד

האם זה בגלל התפקיד, או שאני בתפקיד בגלל האופי - ביצה ותרנגולת כנראה.

אני טוב במה שאני עושה, אני משפיע, לוקח את הדברים קדימה. מוביל.

כשכולם בצומת, הם מסתכלים עליי שאחליט.

ומנגד, יש את העולם הזה.

ואני רק רוצה, אפילו צריך שייראו אותי, יביטו בי כמו שאני.

החיוך הזה כשאני על הברכיים מולה.

המבט שיש בו שילוב של רוך, טיזינג, רשעות קלה, שייכות והתרגשות.

ויש את ההמתנה הזאת, שיכולה להיות שניה או דקות ארוכות.

המתנה למוצא פיה, לציפייה שלה.

ההמתנה להיות שימושי ומועיל.

על הברכיים בשבילה, מחכה לספק.

ואני יודע שהדיסוננס בין המשרד לחדר המיטות הוא קלישאה.

אבל הוא שם הדיסוננס הזה...

ובעבודה אני מסופק וטוב לי,

הצד השני כרגע חסר

אחרי 22 שנים (כן, כן… 22 שנים) של ניק גרוע, אני מרים את הכפפה ומחליף את הניק. ניק כמו feetslave מתבקש להחליף, אבל יש כבר אנשים שהכירו אותי בניק הזה, ולהיות עם רפיוטיישן טוב לניק כזה זה לא קל. אז אחרי הרבה זמן של התייעצות עם חברים וחברות, gpt ועוד, מצאתי ניק שמרגיש לי שהוא נכון בשבילי. 

אז החלטתי ללכת על Genie - וכמו כל מסע גם בזה לא הכל הולך חלק - והניק תפוס.

אז אחרי עוד הרבה התייעצויות עם בינות טבעיות ומלאכותיות

ביי ביי feetslave, מעניין כמה זמן ייקח עד שהוא ייתפס.

ושלום ל Wish Genie

הג׳יני מאלאדין הוא מצחיק ושנון, תמיד עם חיוך וגורם לכולם לחייך. מגשים משאלות. אבל בסופו של דבר משרת שכלוא. בעל המנורה הוא המאסטר של הג׳יני. 

אז לא אני לא מגביל ל3 משאלות, ואני גבוה מכדי להדחס לתוך מנורה - אבל לא צריך להתפס לדקויות…

ומאחל לעצמי לא לחשוב שגם הניק הזה גרוע בעתיד….

1. הייתי בן 19 כשבחרתי את הניק הזה.
2. האם הייתי בוחר היום? לא
3. למה אני משאיר אותו בכל זאת?
   • יש סנטימנט כלשהו לניק שמלווה אותך מעל 20 שנה.
   • זה די מספק לראות אנשים מופתעים שמישהו מאחורי ניק כזה גרוע, הוא דווקא אחלה. (אל תסתכלי בקנקן...)
   • אם אחליף לניק שמתאים לי יותר, אפנה את הניק הזה בעצם. ואני די נהנה מלדמיין אנשים שמנסים את הניק הזה ורואים שהוא תפוס. במיוחד שאני מדמיין שרובם כנראה לא מתאימים לי ערכית להגדרה שלי לנשלט. ולכן, עוד יותר כיף שהם סובלים קצת בגללי.
4. מי שמכיר אותי - מכיר אותי כבר. ליצור ריפיוטיישן טוב לניק כזה לא בא בקלות. לזרוק את זה לפח עכשיו?!
5. למה הייתי מחליף אותו היום? את זה תצטרכו כבר לשאול אותי...

אתה הנשלט הכי טוב שהיה לי

הארי פוטר חי 11 שנים מבלי להכיר את העולם שהוא באמת שייך לו. ואז יום אחד הכל השתנה, הכירו לו את עולם הקוסמים ופעם ראשונה הוא הרגיש שייך. אבל זה לא הסתכם בזה, זה מסוג הדברים שאי אפשר ללכת אחורה מהם. ברגע שאתה יודע שזה קיים, ברגע שהוא הרגיש את התחושה שעשה קסם, שראה קסמים, שהוא עף על מטאטא. לחזור אחורה לחיים ללא קסמים זה בלתי אפשרי.

אפילו אם לא היה עושה קסמים, ברגע שהוא יודע שזה קיים. ברגע שהוא נחשף לזה, אין ללכת אחורה.

הגלולה האדומה מהמטריקס.

בדסמ זה הקסם שלי...

והמלכה שלי - זה התעופה על מטאטא של הארי פוטר.

אני לא יודע אם יכולתם לנחש אבל יש לי פוט פטיש. זה הדבר המיני הראשון שאני באמת זוכר שהדליק אותי. 

כשאני מפנטז על שנותנים לי רגל ללקק ולנשק, אני מדמיין את הדברים שאני רוצה לעשות לה, איך אני רוצה לטעום אותה, איך אני רוצה להתענג עליה. איפה המקומות שאני רוצה להתמקד, איך הייתי רוצה לטעום כל חלק ברגל. סדר הפעולות שלי. ואם אני חושב על ניסיון עבר, כנשלט, כשניתנה לי רשות לנשק, ידעתי את הגבולות ואיך היא אוהבת אבל בגדול זה היה הפרס שלי, ונהנתי ממנו בדרכי (כמובן שהיתה רגל מכוונת.. וזה לא קח תתפרע)

אבל כשהיא יכולה לגמור מפוט וורשיפ, נכנס לפעולה הדבר הכי בסיסי אצלי, הצורך לענג, השירותיות, הסאב. וכשמותר לי לללקק ולמצוץ את רגליה זה תמיד מה שאני מנסה, זה הפוקוס שלי. אני לא סובל, כן?! אבל אני מנסה להגמיר אותה כמה שיותר, ואם היא גומרת זה העונג האמיתי, יותר אפילו מהרגל שכרגע מזיינת לי את הפה עמוק עמוק. 

לי ברור שנועדתי לשרת, לענג, אקטיבית או כצעצוע שמשתמשים בו. ואני גאה בזה מאוד.

וזה מנצח הכל... אז האם בעצם יש לי פיטוש עינוג?