באופן מפתיע יצא החתול מהשק...
אולי זה לא עד כדי כך מפתיע.
אני שלא מסוגלת אפילו להתחבא כי מיד אני מצחקקת.... לא יכולתי להחזיק מולו סוד.
דווקא הוא התחיל. פתאום סיפר פרטים עסיסיים ואני התביישתי לגלות שאני כבר יודעת אותם, הרי קראתי אותם בבלוג שלו. אז אמרתי: גם לי יש משהו לספר לך... וסיפרתי. המבט שלי מטייל בין תחתית הכוס המתרוקנת, למאפרה המלאה לעיניים שלו, נעוצות בי עם חיוך מוזר.
הוא לא כעס ולא היה מופתע. הוא אמר שידע איכשהו שעשיתי את זה הוא רק לא מבין איך בדיוק.
האקרית של ממש אני...מצחיק אחד...
בעולם המקוונן לנסות לשמור סודות? לא אם פתחת בלוג, יקירי...
דווקא הייתה שיחה מצוינת.
אני מרגישה מצוין לגבי הכל.
אולי עוד נבוכה מהתקפת החטטנות שהתרחשה פה בימים האחרונים.
ואולי זה לא החששות שהשאירו אותי ערה בלילות?
דמיינתי את עצמי הולכת לקנות רצועות גבס ומכינה מסכה. דמיינתי שאצבע אותה בשחור.
דמיינתי פאה וסרט משי שחור קשור בעורף.
דמיינתי את הבגדים....
וואו כמה שדמיינתי את הבגדים.
לילות אני מתהפכת ולא נרדמת בגלל אבזמים ורוכסנים, שרוכים וקרסים, עור, משי וקטיפה,
צווארוני תחרה, מחשופים עמוקים, חזיות מרופדות עם פרחים סגולים...
(נעליים זה פחות הקטע שלי)
דמיינתי את עצמי מסתירה את יצירת האומנות המוגמרת שלי תחת מעיל גדול ונכנסת למונית.
אומרת בביטחון את הכתובת כאילו אני נוהגת לבקר בקביעות.
יושבת בספסל האחורי ומשלמת ורגע לפני שאני יוצאת מוציאה את המסכה שלי, מסכת שמי הלילה שלי, וקושרת את הסרט השחור.
ואז בדרך כלל הסרט נתקע.....
ומתחיל סרט אחר:
אני, מתחבאה בפינה אפלה ובולשת עליו.
אני הופכת להיות המיסתורין החדש, פיסת הבשר הריחנית, הציד...
מסתובבים סביבי בנחיריים מורחבים ואני שותקת...
ואז הסרט נקטע...
ומתחיל סרט אחר:
אני ידועה ומוכרת, הוא לא יודע שזו אני
שני גברים סוחבים אותי, אחד מכל צד, הרגליים הענוגות שלי לא נוגעות באדמה
הוא רוצה אותי...
ואז אני מתהפכת מצד לצד, משנה תנוחה, נאנחת, השינה עברה ממני והלאה. שוב.
היום נסענו יחד.
הוא ירד על ארבע להסתכל מתחת למנוע, אני עמדתי מעליו על המדרכה
ופתאום כמו צחקוק בלתי נשלט עלה בי חשק לדרוך עליו.
אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה מפרפר בי צחוק.
בלילה שכבנו. סגרתי את הברכיים כנגד החזה שלו, מנעתי ממנו להכנס אליי. ידעתי שהוא לא יפתח אותן בכוח ודחפתי.... ואז שוב, הצחוק הזה. צחקתי בקול, צחקתי ממש. הוא נאבק בברכיים הסרבניות שלי ואני צוחקת. גם עכשיו.
אז אולי זה לא הוא בכלל....
אולי זו בכלל אני...
כי הנה, דיברנו על זה, דיברנו על הכל, בכנות וביושר והנושא מוסכם וסגור.
אז למה אני עדיין כאן הערב?
לפני 17 שנים. 29 בספטמבר 2007 בשעה 18:12
