מנקה את הפה

התעוררתי כשנגעת בי, או אולי ממשהו אחר וברגע כל הגוף שלי הוצף כמיהה להצמד אלייך וגעגוע מצחיק של זמן בנפרד כי ישנו...
אז אם אני מתגעגעת אלייך כשאני ישנה ורוצה ככה לגעת בך
ואם אתה לא יוצא לי מהראש ואם אני רק רוצה כל הזמן להיות לידך, לדבר איתך, דווקא איתך, על הכל....
אז אני מתחילה לחשוב שאני שוב מתאהבת בך.
אתמול בלילה אמרתי לך שאני אוהבת אותך.
שמרתי את המילים האלו בתוך הפה והתאפקתי, כמו סוכריות בצנצנת....
עד שהחלטתי לתת להן להשפך עליי ועלייך ולראות מה יקרה.

כי כמה פחד מביאה איתה ההתאהבות הזו.
כמה ספקות ולבטים מתעוררים ביחד עם האהבה,
כאילו הם ישנים לצידה כל הזמן הזה, מחבקים אותה חזק, תלויים בה לעצם קיומם,
ורק כשהיא חולמת אין להם בה אחיזה....

אהבה שבירה ומבוהלת, מרפרפת בתוכי ומחכה לאות להתחבא, דרוכה לפקודה ממני:
לברוח, לנטוש את העמדות, להסתתר.
ואני נלחמת, קרבות קטנים, לא לתת את פקודת הנסיגה, להשאר.
כל דבר שאתה אומר לי רק עושה את זה יותר, אתה נושף על הפחדים שלי,
מדגדג אותם בנוצה ארוכה, גורם להם לצחוק על עצמם.
אתה נכנס בזהירות לשטח האש ובשדה המוקשים שלי אתה מחזיק ניצרה,
פיצוץ אחד יפעיל את העולם כולו והיא קטנה ועגולה בין האצבעות הארוכות שלך כמו טבעת.

אהובי, כל מה שרציתי לשכוח לגבייך תלוי על הקירות, לכל מקום שאסתכל ההבנה שאני רוצה אותך.
אני נצמדת לשפתיים שלך עם השפתיים שלי, להרגיש אותך נשפך אליי,
אני נצמדת לשפתיים שלך עם העיניים שלי , כל מילה, כל תנועה קלה אני שואבת
עוד עוד עוד, שלא תפסיק לי עכשיו, שלא תדעך לי עכשיו, שלא תתחרט.
אולי ללא הבעתה לא הייתה האהבה כזו נשגבת, אולי אני לא יודעת לאהוב בלי לפחד להעזב,
אני מרגישה כל כך חלשה עם עצמי. כל כך חלשה כאן.

הלגיונות חמושים: אולי כדאי שאתרחק קצת שתתגעגע, אולי כדאי שלא אתקשר , אולי כדאי שאהיה קשה יותר,
אולי אנקה כאן קצת, אולי אכין לך ארוחת בוקר, אולי אמשוך אותך בשמן זית, אולי אנשק אותך בכל הגוף,
תראה איך אני קטנה והולכת... הופכת להיות חתלתול מגורגר לרגלייך. אני... עם כל השיניים והציפורניים שלי, מלכת הקרח,
שהופכת את הלב לאבן על פי החלטה שרירותית, האשה הבלתי מושגת,
הפאם-פאטאל המקומית, שגברים מחכים למוצא פיה אבל אף אחד לא נשאר.... אף אחד מלבדך.
אני. הקטנה הקטנה. מחכה בפינה שתטרוף אותי, שתבקש ממני שוב ושוב להיות שלך ואשחק כאילו אינני נעתרת...
מחכה שתקח אותי. רחוק יותר, מהר יותר, חזק יותר, האם יש לך את האומץ לפרק אותי?
פרק אותי, תתיר אותי, תשבור אותי, נפץ לי את החלונות, זגוגיות כפולות ומשולשות של נקודת מבט מעורפלת,
תטיח את הכל על האדמה. תגרום לי להיות בנויה מאיתנו, כל חלק בי רשום וממוען אלייך, אוכלת מכף ידך.

אחר-כך אני רוצה לראות אותי שבה מהביצה כמו אמזונה, אני רוצה למצוא אותך על הגדה, מחכה רק לי,
לא רוצה אף אחת אחרת, העיניים שלך מקובעות עליי וגופי מגדיר אמת מידה מוחלטת ליופי ולשפע ולפריון האנושי,
תהיה מכור אליי, שיגעון קל אובססיה, אוי... תהיה מאושר... תהיה מאושר במחיצתי.
כל בוקר כל בוקר תספור את הנמשים שלי כמו כוכבי-מזל ותשאל איך יכול להיות שזכית בי.
תחיה כל רגע בתחושת גאווה שבחרתי דווקא בך.... תרים אותי על הידיים ותציג אותי לעולם כמו פרס.

אני רוצה ששנינו נשבר. אני רוצה ששנינו נפול ונתרסק ונקום רק ביחד, אתה מידי ואני מידך,
ונמליך אחד את השני לעשות שלטון ומרות רחומה, העולם יכנע מולנו, נזרח כמו ארטמיס ואפולו,
כאילו שכבנו ברחם אחד שבנינו, תאומים מושלמים, שמש וירח....
אתה תהיה השמש שלי, אני אהיה הירח שלך, נכתוב בכוכבים את שמות ילדינו...

תתעורר אהובי הישן, אפולו שלי, תתעורר ותנשק אותי לנצח.....