מנקה את הפה

הוא נותן לי יד שמנסה להיות סמכותית אבל היא מרגישה לי מבוהלת, מושך אותי פנימה, לפינה המרוחקת ביותר של הבאר. אני נפרדת מחפציי ומחליפה אותם בבקבוק מים עד תשכך שיכרותי המוקדמת, אני נשענת, פני אליו והוא עומד זרועותייו פתוחות משני צדי גופי, תוחמות אותי ומגדרות אותי, שייכת, מגונן. אני לא מבוהלת.
וונוס מופיע, מלחשש באוזני בארסיות תאוותנית על דומית שעשתה מעשים בגופו של אהובי,
אני מגיבה כצפוי, המבט חושף שיניים. היא עוברת לידו, גוררת אחריה מישהו, אני בכלל לא מבחינה. אני מודדת אותה. אני מודדת אותה באופן כלבי ביותר, היא מסננת חיוכון לעברו ועינייה נתקלות בשלי, היא משפילה את המבט וחולפת אותנו.
אני עולה לאוזנו ולוחשת: "בלי מלח..."
הוא צוחק.
אבל האמת היא שאני אוהבת את זה, שבלי מאמץ מיותר הוכחתי, לעצמי בעיקר, את מקומי הבלתי מעורער.
תהום מופיעה לידנו ומעסיקה אותו, וונוס מאגף מהצד ומושך אותי משם (תרגיל עוקץ?)
אנחנו עולים לגראנד-טור של הדאנג'ן.
אני מרגישה חדשה אבל לא חלשה, אין בי קמצוץ של בהלה, נהפוכו, כמה שאני מתרחקת עם וונוס לאורך התאים, המרפסות, הסורגים, עולה וגוברת בי תחושת ביטחון.
הוא מציג אותי לראווה. אני מרגישה קצת מוזר עם הכינוי שלי. "זו הונילית שלו" הוא חוזר ואומר, מוסיף כמה פרטים היסטוריים על המוצג לאוזנו של הצופה הסקרן, אני מחייכת אבל תוהה, האם אני באמת רוצה להרגיש כאן "הונילית שלו"?
אנחנו רואים עלמה דקה יושבת לבדה במחוך שמוצא חן בעיניי, וונוס לוקח אותי אלייה ומציג אותי
"איך את ונילית?!" היא עונה.....
האם זה מה שאני באמת?
פשוטה כעוגיה, מפנטזת על דובוני-פרווה ומלאכים מכונפים... ונילית?
אולי דווקא אותה ארטמיס שעלתה במחשבתי במכתב האהבה שכתבתי לו, ארטמיס שמקשטת את תמונת הפרופיל שלי, הציידת, היא יותר אני?... מלווה בכלבים וצבאים, חמושה בקשתה,
מגנת היולדות וחיות הבר, האשה הלוחמת....

אנחנו לא מספיקים להרחיק לכת כשהוא מגיע לוודא שהכל בסדר.
אנחנו פורשים בעידון לפינה קרובה יותר למרכז.
ונוס ממשיך בקפיצותיו העליזות, גור יונקים משחק עם אחיו במשחקי מלחמה קטנים...
אני מסתכלת מסביב.
זו, עם רגליה על גבו של אחד,
אחרת מגישה את עקב נעלה לפיו היונק בהנאה,
שלישית צולפת, רביעית קושרת ועוד.
ואחת, נהדרת, שסיקרנה אותי יותר מכולן, רזה וגרמית, הכל הדוק ואסוף, עומדת נטועה ליד הקיר, נעה כבהסח דעת בתנועות זהירות, כפות הרגליים שלה לא עוזבות לרגע את מקומן הממוסמר לרצפה.
"היא שייכת למישהו" הוא לוחש לי "היא מחכה לאישור"
אחת אחרת, ישבה על הספה לידנו זמן מה ופתאום הסתובבה, הרימה את ישבנה וחיכתה לקבל מנה קטנה...
וכל הזמן הזה, האפולו שלי, עומד מאחוריי, אני מרגישה אותו קצת מבולבל.
אולי כי ביננו זה אחרת, אני קטנה ומתחננת והוא עושה בי מעשים (סוף סוף!)
אבל פה אני לא ככה. אשה אחרת תובעת את מקומה.
הוא פורש לשירותים.
אני חושבת רגע, מתמהמהת שניים ואז מדלגת בזריזות לוונוס, לא משתהה בנימוסין למרות שהוא עם תהום ועוד אישה, אני אומרת לו- זה הזמן שלך לחטוף אותי.
הוא מרים אותי ומסובב אותי, בקבוק המים שלי פתוח, אני שופכת על קרחתו המבהיקה, הוא מניח אותי.
מה הייתי עושה, אם לא היית, וונוס?
הייתי נקברת כל הערב בפינה...
אבל אני לא רוצה פינה, אני לא רוצה חושך.
אני נהנית מהחשיפה הזו, מהמשפטים שנזרקים אליי, מהשאלות, מהבקשות הקטנות שנשארות תלויות מאחריי התעלמותי.
אני חוגגת את הכנות הזו, את חוסר האמצעים, את התקשורת הישירה. אני שותה את זה וזה רק עושה לי טוב. גם אם אני הבטחה ריקה, משדרת מה שזה לא יהיה שאני משדרת אבל לא מתכוונת ליישם, גם אם אני לא כמו האחרות. אני פשוט אני באופן הכי מאפשר שאני יכולה, בלי לפחד להתפס כמפלצת....
אני אוהבת להיות שם איתו, באור אחר.
אפילו שהוא מסנן כשהוא הולך לקנות בירה נוספת "אל תברחי לי עם ונוס"
אני מוצאת הנאה בחוסר שלו בתשומת הלב שלי.
אחרי הכל, הקנאה שנגרמה לי בכל הסיפור הזה עשתה רק טוב בעיניי, כל פעם שאני חוזרת לחשוב על מישהי אחרת נוגעת בו זה חוזר, קנאה מוזרה שמדליקה אותי.
אז אולי אני לא ממש נדלקת מההתרחשות מסביב, אבל אני נהנית מהאנשים, מרתקים אותי, מסקרנים כל כך.....

הגענו מאוחר וזה נגמר מהר, אנחנו חוזרים שוב דרך הפארק, בשקט.
"ראית כמה הסתכלו עלייך?" הוא אומר לי
אני לא בטוחה אם זה מוצא חן בעינייו או לא.
בבית הוא מבסס את בעלותו להנאתי הרבה ואנחנו נרדמים ברגע.
אני מתעוררת מהשמש בבוקר, מסובבת מבט לגוף המדהים הזה שישן לידי, אני מתרפקת עליו ומנשקת אותו ובמקלחת אני מביימת בראשי מסיבת אירוסין בדאנג'ן שבה אשא דברים ואומר:

" הגבר שלי הקסים אותי מהיום שהכרנו. תמיד הוא היה מופלא בעיניי.
אבל בשנה שלא דיברנו, בשנה שהוא התחיל לבוא לדאנג'ן בלעדיי,
הוא הפך לגבר מדהים, הכי מדהים,
אז לא משנה מה עשו לו ומה הוא עשה- תודה...."