מנקה את הפה

אני חולה אנושה. יש לי קטרת נפוצה מהסוג הממאיר.
ולא, אין זו מחלת קטרים, גם לא מקטרות.... חמור מזה בהחלט.
יושבת בבית ביום הקר הראשון לעונה,
לוגמת בדכדוך כוס מרק עגבניות
ומעמידה פנים שיש לי תכניות ליום הזה.
דווקא הייתי יחסית פרודוקטיבית, ניסחתי מחדש את קורות החיים שלי, מה שדרש נבירה בארגז היומנים כולל בבלוג הקודם כדי לאתר תאריכים מדויקים, מה שלקח לי חצי בוקר וחצי גליל נייר טואלט.
כיוון שסיימתי להקליד אך אין לנו מדפסת נתקעה התכנית באיבה.
עליי לרדת אל האינטרנט-קפה ולהדפיס ולשלוח וכל הברדק הזה ועוד יש לי צ'ק לאסוף (אמן אמן טפו טפו!) אך הבנק מזמן סגור ובקיצור:
אוףף שמוףף.

וכך, יושבת בדד, אני כותבת
ומדמיינת שפתע פתאום תבליח איזו תכנית גאונית.
שמישהו יתקשר במפתיע ויציע להפגש,
אולי אלך לסרט? אולי אשתה בירה?
מה עוד אני יכולה לעשות וכבר אחר הצהריים....
בימים כתיקונם הייתי אומרת,
בואו נעטה את מיטב מחלצותינו החורפיות ונשים פעמינו אל המרקיה,
או אל המנזר או לסאב-קוץ'-מילגה, בוא נאכל משהו,באמת.
אבל, נו... רק אני מובטלת שכמותי יושבה כך וחושבה לעצמי וכל שאר האנשים העובדים העמלים
אין בכוחם לפעילויות שכאלו.

בוא נעשה קצת מוסיקה באמת, גוד דאמיט.

הנה- זה התרחיש הדמיוני שלי:

דירה תל אביבית ישנה, מעט כוכית, מעט טחובה,
התריסים דופקים ברוח מדי פעם, הזגוגיות מתהדרות ברצועות של גשם
ובחדר פנימה תכלת עננות עשן
כוסיות של ויסקי זהוב
החדר חם
והאנשים יושבים סביב, סמוכים זה לזה בכורסאות
והם משיחים זה עם זה
ואולי
יש לאחד גיטרה
ולשני חליל
אולי אפילו פסנתר ניצב בפינת החדר
והם יושבים ומחייכים ושרים.
ושם אני איתם.
אני סמוקה מחמימות גופים רבים בחדר צר ומן הוויסקי
ואני מאושרת מאוד בגשם מחוץ לחלון ובדפיקות הרוח בתריסים ובענפים ובכלל
ומהשירה.
ואני לא רוצה להפסיק אף פעם.
מה הייתי שרה באחר צהריים סגרירי כזה?
איזו שאלה?
בילי הולידיי כמובן....

בהזדמנות אעלה שיר שלה, כרגע אין לי על המחשב... אז בינתיים שיר מדהים אחר ליום סגריר,
תהנו..

יסמין לוי- "נולדתי באלמו"
http://www.download.co.il/download.php?file=6bb00949e96bc4693e27ab8831436a52