אזהרה לקוראי הבלוג- על אף שזהו אתר לקהילת הבדסמ, הרשומות הבאות הינן בעלות תוכן
לא-מיני,לא-בדסמי, לא מרגש,לא מעניין, לא סקסי בכלל.
הכותבת מתכוונת להציע כי בעוד שבועיים, לכשישוב בן-זוגה ותחזור לעסוק בפעילות מינית מגוונת,
שוב תשובו גם אתם להתעדכן ברשומות מרגשות יותר.
ולקוראים הנאמנים אשר מוכנים לספוג את להגי הבנאלי אתם מוזמנים כתמיד, מקווה לפצות אתכם בהמשך..
בחיבה רבה,
ה.ש
הקדמה שלאחר הקדמה:
שעתיים דיברתי עם נציגי השירות של האינטרנט וכל הבוקר ברח לי,
החבר-לשעבר התחבר לכלוב והגיב לי.
אני במצב רוח מוזר ועומלת על שיפורו, איתכם הסליחה והסבלנות.
ולענייננו:
אני מובטלת.
כן, אני יודעת שאתם כבר יודעים את זה אבל הגיע הזמן שגם אני אדע.
אני מובטלת.
די להאבק בזה. הגיע הזמן להשלים עם זה, לא מחפשים עבודה חודש לפני מעבר....
(בבקשה לא לנזוף בי ולהגיד שזה לא בסדר לא לעבוד וכל זה-אני יודעת,תודה.)
אני מטפלת. כבר כארבע שנים אני עוסקת רק בזה.
בתקופות מעבר,בין ילד לילד, ניסיתי דברים אחרים וזה לא עבד.
גם הפעם, חשבתי שהגיע הזמן להפסיק קצת עם זה.
אבל לפני זמן קצר וייס ואנכי עברנו ליד גן-משחקים בשעות אחר הצהריים הומות הילדים,
רק חלפנו אותו, זה לקח דקות ספורות, אבל כשהגחנו לרחוב פני היו שטופות בכי.
וחשבתי שכנראה שאני לא יכולה שלא לעבוד בזה... אני אוהבת ילדים יותר מדי.
אבל האם זה נכון? ולמה בכיתי?
מגעגוע מכאיב לילדים בגנון, שאיתם הייתי בשנה האחרונה, מגעגוע להתרחשות הזו- גן משחקים מלא צחוק ומלמול והנאה, איך אז ישבתי אני במרכז העיניין והילדים היו ניגשים אליי-
להיות בוררת בריבים, מנחמת לעלבונותיהם, רופאה לפצעיהם וחברה למשחק...
וידי הייתה משגת לכולם, והשם שלי היה נישא באויר- ח....ני! ח...ני! (הוא לא נותן לי לעלות/בואי לנדנד אותי/אני צריכה פיפי) וידי הייתה משגת לכולם. ואולי זו הכמיהה לילד משלי שמכאיבה לי ככה?
כי עם כל אהבתי לילדים תמיד כל כך קשה לי העבודה...
ולאט לאט הקשיים המקצועיים מעפילים על ההנאה מלהיות איתם,
חיכוכים בצוות, גישות חינוכיות שאני לא מסכימה איתן, החלטות מנהלתיות מעצבנות, קשיים טכניים,
וגם- הזמנים בהם ידי אינה משגת, כשיותר מדי ילדים צריכים אותי בו-זמנית והלב נקרע ביניהם.
וגם- שאני עצמי נמחקת בעבודה הזו ועם הזמן הופכת להיות רק מטפלת ותו לא.
אז עכשיו, כשאני מובטלת, יש זמן לשאול את השאלה-
האם אני בטוחה שאני רוצה להמשיך לעבוד בזה?
אני הרי מכירה את עצמי כשאני עובדת, שחוקה,עייפה ומרוקנת בערבים
ומצד שני- שופעת כרימון בהצעות לשיפור, רעיונות חינוכיים ואהבה וחום והתרגשות מהילדים.
לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות... במה מלבד זה אעבוד?....
זו תקופה של חוסר ודאות.
שאלות שאלות ותשובות איין.
לאן נעבור?
במה נעבוד?
נלך ללמוד?
(מה,שנינו? ואין נחזיק מעמד כלכלית?)
נתחתן?
נעשה ילד?
(מבחינתו- מתי שרק ארצה)
ומה אני רוצה?....
אני רוצה לכתוב.
אני רוצה להדפיס את הבלוג שלי בתפוז- הוא פאקינג מעולה
אני רוצה להנות מהגיל שלי
אני רוצה ליצור
אני רוצה להתרגש
אני רוצה בית יחד איתו
אני רוצה עבודה שלוקחת ממני פחות נפשית ונותנת לי יותר כלכלית
(כן,עוד דבר לגבי מטפלות- השכר בתחת)
אולי אעזוב את הכתיבה כרגע.
אחזור אחר כך.
לפני 17 שנים. 22 בנובמבר 2007 בשעה 12:01
