מנקה את הפה

זה אף פעם לי סימן טוב כשאני משקיעה את כל מאמצי בשיכחה.
יום שלם מתנועעת בין מסך המחשב לספה, קוברת את הראש בספר, הספר נגמר, רואה סרט, חוזרת למחשב, עוד סרט..... רק לא לחשוב.
אני מרגישה כאילו יש לי מפלצת בלב. זה מפחיד.
משהו עומד להסדק, משהו עומד להקרע.
תחושה מבשרת רע.....

שוב אני לא עובדת.
אני אפילו לא יכולה לתרץ לעצמי שפשוט לא התקשרו להודיע לי מתי להגיע לעבוד, האמת היא, גם אני לא התקשרתי לשאול.
אני לא רוצה.
אני ממש לא רוצה.

חוסר הברירה מוחץ אותי,
כלוב.

מחר בבוקר יש איזה ראיון עבודה,
כל הסירנות מייללות, כל הנוריות דולקות, פנסים מהבהבים
ואני, מנסה, ממש חזק, להתעלם.
לא לקרוא את השלטים "דרך ללא מוצא" שהולכים וגדלים ככל שאני מתקרבת לתהום.

זו לא רק האמא הזו, שכל שמץ אינטואציה מזהיר אותי מפניה,
זו בכלל העבודה הזו.
ההורים האלו.
המודרניות האפלה הזו.

וחוסר הברירה.

כל יום שעובר גוברת רמת החרדה,
לבנק יש שיניים,
לכספומט יש לשון ארוכה.

אני מפחדת באמת.

כל כך לא רוצה......כל כך לא רוצה.........