מנקה את הפה

לפעמים, בשביל מה שמציק לך, את מוכנה להקים מהומה.
זה לא חייב להיות משהו חשוב מאוד או עקרוני מאוד, או שמישהו אחר מבין,
אבל בשבילך, הידיעה הצורבת שממילא לא יבינו היא רק עוד שמן במדורה,
את מרגישה שאם אף אחד לא יצדיק את עלבונך אז לא אכפת לך לעשות מזה דרמה,
דרמה ענקית, לא אכפת לך להיות מביכה, (למרות שכן אכפת לך), לא אכפת לך להגזים,
לא מפחדת לצאת מפרופורציה, את הרי יודעת שאת יוצאת מפרופורציה אבל את מוכנה לרסק את אפו של כל אחד אחר שירמוז לכך.
את חיה בתחושה מתמדת שאף אחד לא מבין. אגב, את צודקת.
בעיקר לא מבוגרים. הילדות לפחות מגלות מדי פעם אמפטיה, נסחפות לתוך המערבולות שאת מייצרת מתוך חיבתן המולדת לסנקציה, בפנים מודאגות הן נאספות סביבך, נשבעות לבער בשמך את הנגע, או לפחות להפגין חברות, אבל ככל שהן יותר מרוגשות, ככה את יותר משתוללת, פניהן הקטנות המכורכמות המביטות בך בטיפשות מוציאות אותך מכליך, מנחות הפיוס האוויליות שלהן גורמות לך להרגיש רעה.
את מנסה שוב ושוב לברוח, את מחפשת מקום אחד בו תוכלי להפסיק כבר עם המחזה הזה,
את מדמיינת את המבוגרים צוחקים לך כשאת רצה בשבילים בוכה וצועקת, רצה לאמא.
את ממשיכה לעשות את הטעות הזו, אלוהים יודע למה, את נכנסת כמו מפלצת אל בית-התינוקות,
שם יש ריחות חמים של צואה וירקות מבושלים ומתיקות דביקה של חלב שאוב, ואדים כמעט בלתי מורגשים של אבקת מטרנה מצפים את הקירות, קולות המלמולים שלהם והצליל העמום שמייצר גופם הנע על מחצלות הלינולאום, והרצפות הנקיות, המטפלות בחולצותיהן הרחבות ושדייהן הגדולים תמיד עם כוסות הקפה הצמודות להן דרך קבע, מסתכלות עלייך מגיעה וקוראות לאמא.
לפחות היא מקפידה לצאת אלייך בידיים פנויות אבל היא לא משתמשת בהן לעולם. על פנייה הבעה מלאת רחמים וחמלה, כל פרצופה מתמלא ברגש, אולי זה המרחק הכואב הזה בין פניה לבין העדרו של חיבוק שמכעיס אותך כל כך. את שונאת את ההבעה הזאת שלה, את שונאת שאת לא יכולה להסביר לה מה קרה ובטח שלא מה היית רוצה שיקרה. את לא בדיוק יודעת מה את רוצה שיקרה אבל הרי באת לפה, אלייה. אז למה זה לא עוזר?
שוב את בורחת. זה מכאיב לאמא שלך והכאב שלה מכאיב לך ועכשיו את כבר מותשת נורא.
לא אכפת לך וכן אכפת לך והכל מתערבב.
והכעס משתלט על גופך, על שריריך, על אגרופך, על פנייך, על דעתך, את יוצאת לפעולות נקם.
את מוצאת חתיכת עץ מפויחת ממדורה ישנה ורושמת באותיות ענק קללות וגידופים, יצא לך עם שגיאות כתיב וזה הרס הכל. את שומעת את הכלב של הילד שהרביץ לך מיילל בתוך הבית ומדמיינת עשר דרכים שונות להרוג אותו, את עוברת על פניי הבנות שלעגו לך ומנסה לנחש מה יכאיב להן יותר מהכל, את מתכננת ומדמיינת ותופרת מלחמות אבל את לא מבצעת אף אחת מהן. אין לך אומץ, או משהו אחר שנדרש לשם כך.
הם ממשיכים, לעומת זאת, ללא הפרעה.
לפחות עכשיו, יש סיבה ברורה לעלבונך, יש במי לתלות אשם, את יודעת מי הדביקה את הנעץ לכיסא שלך, למשל.
אבל עדיין את לא נוקמת. לא בגלוי, לכל הפחות. אבל את שונאת את עצמך יותר כל יום.
תמיד את מפחדת להכנס לעימותים גלויים, אם מישהו פונה אלייך בכעס יש לך צמרמורת בישבן וחולשה בכל הגוף ומיד את מרגישה שאת חייבת לשירותים.
וגם עכשיו את מפחדת.
מעימותים גלויים, בטח.
לפחות פעם לא פחדת להיות מלודרמטית כי הנחת שיעזבו אותך במוקדם או במאוחר ולא היה מה להפסיד כי הכל הופסד מראש.
ועכשיו את מבינה שאת צריכה להיות בוגרת יותר, או משהו. להפסיק להיות כזו.
אבל האמת היא שאת לא יכולה להפסיק להיות כזו ועדיין מפריע לך הכל, כמו נמלים מתחת לעור, כמו גרוד בעומק האוזן, כמו ברז מטפטף בלילה של חורף, כמה טוב היה לו יכולתי להשאר מתחת לשמיכה, כמה טוב היה לו יכולתי לא לשמוע בכלל את הטפטוף הבלתי נסבל הזה.
אבל האמת היא שאיני יכולה.
אז במקום זאת אני, אני בעצמי, מקהה. מתאמצת בכל כוחי להתעלם ממה שמפריע לי, לא לעשות מהומה, לא לריב, לא ליצור אי נעימות, לשתוק את זה.
אני לא אוהבת את זה.
ואני צריכה הפסקה.
באמת.

ואני כבר לא זוכרת מי בדיוק אני, וממה שמפריע לי מה אשמתי, והאם אני מטילה עלייך אשמה על לא עוול בכפך, שזה אסור,והאם אני משקרת אותי ומה עומד מאחורי כל זה.
ומרוב רכבות וקרונות ומסילות חוצות ואולמות הומים וקריינים ודוכני מודיעין ומזוודות נגררות ומרוב ומרוב, אני כבר לא מבינה לאן אני נוסעת.
ואני כבר לא מבינה מה מפריע לי ואני כבר לא מבינה. נקודה.
ובמקום מסוים אני מתגעגעת לסנקציות, לעלבונות האמיתיים, ללהשליך את עצמי על הארץ, ללטפס למקלט ולא להכנס, ללברוח.
כבר אולי עדיף היה להתפוצץ.

אני רוצה הביתה.