מנקה את הפה

נאה לי כאילו כולם מאוד מרוצים סביבי.
וגם אני לחלוטין מודעת לכך שכשאני הייתי מרוצה לא כתבתי וזה לא נראה טוב,
אז לשם הסדר הטוב אני מודה שבעצם, הייתה תקופה מעולה, ממש לא מזמן.

התקופה הטובה כללה, בין היתר, את ההחלטה להפסיק לקחת גלולות,
מאז חודש מאי אני גלולות-פרי, אבל מאז חודש מאי קיבלתי רק פעם אחת. אבל נחזור לזה אחר-כך.
אני בדרך כלל סולדת מתירוצים הורמונליים בסגנון- "אני לפני..." אני ב..." "אני אחרי"
הרלוונטיות היחידה שאני מייחסת לנושא הזה היא תאוות בשרים, בשני המובנים, לפני המחזור.
אבל מאז ההפסקה מצאתי שאולי בכל זאת הייתה השפעה לטפטוף ההורמונלי היומי הזה,
פתאום נעלמו לי כל מיני כאבים מהגוף, פתאום הייתי מרוצה יותר, רגועה יותר, עירנית יותר.
קשור או לא קשור, זו היה טוב.
ואז הגיע אוגוסט, שוב היינו מרוששים והחלטתי להתאמץ יותר מתמיד בשביל להפסיק עם הקטע הזה, אז לקחתי את עצמי ויצאתי לצעדות בשמש הקופחת עד שכעבור יומיים מצאתי שני מקומות עבודה במרחק הליכה זה מזה ששעות המשמרות שלהם לא חופפות.
וכך, הייתי הולכת בבוקר לפיצריה וממלצרת ומשם הולכת לחנות ומוכרת.
הרבה הליכה ומעט אכילה אפיינו את חודש אוגוסט וגם גאווה מאוד גדולה בעצמי וטיפים טובים ושביעות רצון גוברת.
בחודש אוגוסט גם נאלצתי לבצע בדיקה מפחידה במיוחד שהדירה שינה מעיניי וגרמה לי לתחושת אימה גדולה, אבל בסוף, כמו ילדה טובה, קראתי לאמא לעמוד לצידי ועשיתי אותה.
ולמרבה הפלא ובזכות חסדו של הרופא הטוב- לא הרגשתי כאב.
היו לי הרבה סיבות להיות גאה בעצמי בחודש אוגוסט.
אחר-כך, היה ספטמבר. הרשתי לעצמי לבחור באחת מהעבודות ולהגדיל את המשמרות בה, בערב הייתי צועדת למקום העבודה של וייס, שמחה וטובת-לב.
חגגנו יום-הולדת שנה לעצמנו, קניתי למאורע מתנה מעולה, יצאנו לסרט ולארוחה ב- moon והכל היה מאוד מרגש ולבבי.
למעשה, זה היה קיץ מצויין. אמנם, לא רחצתי באף נחל, ים או כנרת בקיץ הזה ולא זכיתי לסוע רחוק או לבקר חברים וכן הלאה, אבל זה היה קיץ שגרם לי הרבה נחת....

אז זהו, זה היה למען הסדר הטוב. כדי שאזכור שגם היה טוב, ממש לפני רגע.

עכשיו אני רק צריכה להבין מה קרה בנתיים, מאיפה צצה הריקנות הזו והרגישות הזו לכל שטות והעצבים וכל שאר התכונות הנהדרות התוקפות אותי.
אולי באמת זה התחיל כשהחלטתי ללכת ללמוד בעוד מקום, אמנם, זו החלטה טובה והלימודים מעניינים מאוד ורצויים לי מאוד, אבל ההתחייבות הכספית מבעיתה משהו וגם הרעיון שאלמד שלושה ערבים בשבוע ואעבוד תוך כדי....
וגם העובדה שזה עוד מסמר בארון התל-אביבי, שזה דוחה בעוד זמן רב את העזיבה שאני כל כך מייחלת לה.
ואולי גם, בסופו של דבר, העובדה שלא קיבלתי כבר 70 יום לא ממש עוזרת, תירוצים או לא, אני מתחילה לחשוד שיש פה איזה קשר. (לא, אני לא בהריון)
אבל בשורה התחתונה- לא ברור לי מה קרה.
ולמה וייס כל כך מכעיס אתי פתאום וכל דבר שהוא עושה מעצבן אותי ולא משנה כמה הוא נחמד אליי ומנסה להיות סבלני ואוהב אני קיפודית כל הזמן בחזרה.
ומאיפה כל הספקות צצים ותחושת הייאוש והפחד והבדידות הזאת.

לפחות, אני כותבת על זה.
לא שזה ממש עוזר, אבל בכל זאת.
זה משהו.

טוב, אין פואנטה.
זה ממילא רק בשבילי כל הברדק הזה.
שנה טובה.