מנקה את הפה

זו תהיה התכוננות זריזה הבוקר, פוסט קצר, מקלחת קצרה ולדרך.
היום אני מתחילה ללמוד.
הערב של אמש הפתיע אותי בעוצמת רגשות לא צפויה, התרגשות מההתחלה החדשה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד נושאים חדשים,
זו ההתחייבות הכי ארוכה שלקחתי בחיי. 4 שנות לימוד...
וגם אכזבת-מה,מתוך ציפייה שמשפחתי תתקשר לברך ולאחל בהצלחה ואולי אפילו הרמת כוסית קטנה...

אבל חוץ מאבא, שהתקשר כבר אתמול בצהריים, הערב עבר כערב רגיל, ללא ציון ואות להחלטה הגדולה שלקחתי. כן, אני. אומנם כבר הספקתי לשכוח ממנה קצת ולהכריז שאני לא מסוגלת לקחת החלטות, אבל הנה, עובדה, את זו אני עצמי לבדי לקחתי.

סטודנטית.

בנוסף, החדש הזכיר לי עוד דבר שהספקתי לשכוח, שהיום בערב הוא נוסע לשדה התעופה וייתכן כי ייטוס, תלוי אם ימצא כרטיס מוזל מספיק ליעד שיעניין אותו.
הוא אמר שיש כ- 30% שימצא כרטיס כזה. ואם ימצא יש 50% שהוא יסע. אז בגדול יש כ- 10% שהיום הוא טס להעביר את החורף במדינה אחרת.
ברשותך, אמרתי לו, אני אתייחס לזה כ 90%. כך זה יהיה פחות דרמטי אם תסע ויותר משמח אם תשאר. ובכל מקרה אני ממש לא מבינה באחוזים.

אבל אז, שהעלמה השמופית התעוררה וקבענו להפגש בשכונה, התחשק לי לקנות לו מתנה.
ומתנה, אצלי לפחות, היא לעיתים סימן של פרידה.
ואכן מצאתי לו מתנה ובחרתי בקפידה ובתשומת לב, אבל כשהחזקתי אותה בידי ידעתי שסוג של החלטה כבר נפלה כנראה.....
אם הוא נוסע, לפחות הרווחתי מתנה מגניבה. אבל אם הוא נשאר, כנראה שבכל מקרה יחסי איתו ישתנו.

כשחזרנו הביתה דיברנו עוד, ניסיתי לתת לוייס תחושת בטחון ולהסביר לו שלדעתי, דווקא עכשיו, כשאנחנו לא מובן-מאליו זה לזה הביטחון והאמון יבנו ממקום אמיתי יותר, דווקא עכשיו הבחירה בקשר חזקה ומהותית יותר. מעז יצא מתוק שכזה.
לא בטוחה שזה ממש ניחם אותו.

אבל בלילה התעוררתי פתאום, בלי שום סיבה.
"וייס", אמרתי, "מממ?" הוא מלמל מתוך שינה
"תן לי יד".
והוא נתן לי יד.
פעם תקיעת כף הייתה מספיקה לחתימת עסקה, אתם יודעים.

אז כך זה.

ממהרת מאוד ואצה לדרכי,
מודה המון לכל המגיבים לפוסט הקודם, נתתם לי חומר למחשבה.
יום לימודים פורה לכל התלמידים! ולי!

מזל טוב.