מנקה את הפה

החיים שלי. הדבר הזה שקורה כל הזמן ולא עוצר, כל שניה ודקה ושעה הם החיים שלי, כל ההחלטות הקטנות והגדולות. אני תוהה מה זה החיים שלי ומה זה אני.
זו תקופה מרחפת קצת, כמו איזו נדנדה תלויה על עץ, אני ישנה אצל חברה יקרה כבר כמעט חודש, בהתחלה אצל השותף שלה, שהיה במילואים, שילמתי לו על החדר ונהניתי מתחושת בית זמנית. עכשיו איתה במיטתה. אני משיבה לה בעבודת מזכירות קלה, לענות לה למיילים, לנסח לה מסמכים וכיו"ב.
אני נוטה לומר כן.
הכרתי חברה חדשה, למשל. ותוך זמן מאוד קצר היא הפכה להיות יקרה לי מאוד.
אני נוטה לומר כן וגם אולי.
ישנם גברים מסויימים שניסו להתקרב, שיודעים על רווקותי, אני מתאמנת בהתחמקויות...
ביליתי לילה בדירה הישנה, לא שכבנו אפילו, רק ישנו, ניסינו אולי לחפש את המוכר, את ההרגל, את תחושת הבית והביטחון שישנו בתוכה במשך שנה. לא מצאנו אותה. לפחות לא אני. אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים....
אבל במקום זאת מצאתי המון אהבה וגיליתי שביני לבינו יש חבל עבה מאוד, שכשאני רואה אותו יש ים של רגש, אכפתיות, אפילו, כמה מוזר, מעט מחויבות ריגשית..... זה היה נעים. ומבלבל קצת.
ביליתי הרבה זמן עם אנשים שמבינים חלק שלי שאיני רגילה שהוא מובן,
שמחייכים אל משהו שאני רגילה להתבייש בו ומעודדים אותי להיות יותר אני.
התחלתי לצלול לתוך מקום כל כך אישי ואינטימי שאפילו מול עצמי עוד קשה לי לבטאו.
וכל הזמן שיעורים, אתגרים, דחיפות קטנות מהעולם להשתפר עוד, להכיר אותי יותר.
ורק בלילה, כשכל החיים האלו שלי קצת מאיטים כל העיסוקים והמחשבות מתמוססים בחושך,
אני מוצאת בתוכי את המגדלור הזה, עדיין מהבהב.
בודד, וכמעט בלתי נראה מול הים המקציף שלי, מגדלור קצת דהוי, קצת מאוכל במלח, אבל עדיין מהבהב-
געגוע, אהבה, געגוע, אהבה, געגוע.....
אני מנסה, בהיגיון, לשלוט עליו, להזכיר לעצמי את המציאות הברורה של החיים שלי, מה יש ומה אין, ברגעים האלו- בעיקר מה אין. מי אין.
שואלת את עצמי איך זה קרה, מה גרם לכל זה, בשל איזה תפוח אהבתי כל כך.
אבל זה לא מקום של היגיון.
וגם זה החיים שלי עכשיו.
ללא כל היגיון אני אוהבת.
ומתגעגעת עד שהלב לא יכול יותר,
עד שאני נרדמת.
וכל בוקר מתחיל עוד יום בחיי, דרך מופלאה ומתפתלת, עם שמחות ועונג וגאוות קטנות והישגים פרטיים מאוד,
וכל לילה אני בודקת-
בנתיים הוא עדיין שם. המגדלור שלי.

פעם, היו הגברים יוצאים לים,
הם היו מבטיחים לנשים שלהן שיחזרו.
כך זה קורה בסיפורים,
ובגלל שהבטיחו, היו הנשים מחכות.
והולכות אל החוף כל יום וצופות אל הים,
ואלף מגדלורים היו מהבהבים בלילה, כאלו שעשויים מחומר וכאלו שעשויים מלב....