עבר, הווה והשינוים שבדרך...

המקום הנמוך הזה...

הרבה פעמים שמעתי וקראתי,

אף פעם לא יכולתי להסביר לעצמי מה זה המקום הזה.

ההשפעה הטובה שהיין עשה היום שחרר אותי מההיגיון, ( ההיגיון די שולט בי)

המקום הנמוך הזה התגלה לפתע

כמקום הכי גבוה.

דבר והיפוכו.

הסברתי לו, בעיקר הסברתי לעצמי,

המקום שאני מפסיקה להיות עצמי,

או יותר נכון,

מאפשר לי להפסיק להיות אני,

להיות מחוברת אליו במקום הכי גבוה,

כאילו להיות ולא להיות...

הוא הוסיף

"להיות חפץ לשימושי". ( אני מוסיפה כחומר...)

עוד לא הייתי שם,

כמהה להיות שם,

היום הרגשתי את הצורך להיות שם...

לפעמים הייתי רוצה להיות באגדה,

אגדה שמספרת שמספרת בערך כך:

" העיניים נפגשו,

אהבה פרחה מהרגע הראשון..."

החיים לא אגדה...

התאהבות יכולה להיות אולי, רק אולי מהרגע הראשון,

לאהבה ולחיבור עמוק דרושים זמן, אמון.

רוצה להיות, להגיע , לתת לאחר להביא אותי למקום הנמוך והגבוה הזה...

פנטזיה?

זה קורה כשמגיע הזמן הנכון....

אי אפשר להגיע למקום הזה במפגש ראשון, שני ואולי גם לא בשלישי  ( מדברת בשם עצמי),

אין קיצורי דרך

אני עוד תחת השפעה היין :-)

כשאתה קושר אותי,

אני הכי משוחחרת,

האי יכולת לזוז משחרר אותי,

כשאתה קושר אותי,

אני מאבדת שליטה,

כשאתה קושר אותי,

אני...

לא פעם קראתי  שהכאב הוא אמצעי לשחרר,

לא פעם השתמשתי באותו המשפט,

שואלת את עצמי מה אני משחררת דרך הכאב,

מה אחרים משחררים דרך הכאב...

שואלת את עצמי למה רק דרך הכאב אפשר לשחרר דברים חבויים,

למה דרך הכאב ( לא רק של שוט, קיין או...) לומדים את השיעורים

הכי משמעותיים בחיים.

האם למישהו יש תשובה?

לפעמים הגעגוע כל כך חזק,

כל כך עמוק,

געגוע שגורם לכאב של כל הגוף,

לא רוצה להתגעגע,

מסרבת להתגעגע,

ומתגעגעת...

 נכנסתי למקלחת,

המים החמים זורמים בנעימות,

נשענת על הקיר,

רוצה להרגיש את המים על הגב,

אז זה קורה,

בין רגע אני קשורה על צלב, פנים לקיר,

כולי מסומנת, רואה את הסימנים של השוט על עצמי,

סימנים שמעולם לא חוויתי,

סימנים שכנראה לעולם לא ארצה לחוות.

מרגישה את הכאב בכל הגוף,

גם שאני באפיסת כוחות רוצה עוד...

הוא מלטף,, תומך בי ,

" לשחרר אותך?", הוא שואל,

שאלה שבמציאות לא הייתה עולה, הוא לא צריך

לשאול, הוא מרגיש אותי..

הוא יודע עד מתי...

"לא"

שומעת שוב איך השוט חותך את האוויר..

כשאני חוזרת לכאן ועכשיו,

הגוף בוער, כואב,

בודקת את עצמי, אין סימנים,

נוגעת במים,

הם פושרים.

לא פעם פנטזתי,

אף פעם לא חוויתי את הפנטזיה בצורה כזאת,

כאילו עברתי למימד אחר...

פנטזיה מאוד לא אופיינית לי,

לא מתחברת לכאב ברמות כאלה.

 ניסיתי להבין את הפנטזיה לבד,

לא הצלחתי,

הוא ניסה להסביר את מה שנראה לו,

אולי צודק,

" הפנטזיה מראה כמה את סומכת עלי..."

יצאתי מהמקלחת,

המחשבה היחידה שעלתה לי בראש

" האם אני יורדת מהפסים?"

איך אפשר להרגיש כל כך חזק דבר שרק עובר בראש?

מי חופר בבלוג שלי?

יש זמנים שאני מוצפת מחשבות, תחושות, רגשות

על אלה שהכי יקרים לי, שהכי אוהבת,

ההצפה הזאת לא מאפשרת לי להשתחרר, להנאות מרגעים קטנים,

לא מרשה לעצמי...

איך אוכל להנאות שרואה מול העיניים שלי התרסקות של מישהי

שמסרבת לראות?

איך נותנים ליקרה מכל ללמוד מהטעויות של עצמה ?

יודעת שאהיה שם עבורה, בכל רגע,

ועד אז, אוכל ללמוד לשחרר? להנאות ?

קוראת בלוגים שכתובים להפליא,

משוחחת, או יותר נכון שיחות דרך הודעות,

הכול נראה, נשמע נפלא,

ואז מגיע הרגע המכריע,

מפגש,

מגלה אז שבין הכותב למציאות אין דמיון,

לא מצליחה להבין איך אדם המתבטא כל כך נכון בכתיבה

כל כך רדוד בדיבור, כל כך רדוד כאדם...

קרה לי לא פעם ולא פעמיים

הגעתי למסקנה,

שעדיף מישהו שהכתיבה שלו לא משהו.

טוב שהגעתי למקום בו אני יכולה לחייך נוכח המציאות....

כשיש ספק,

אין ספק,

מגלה מחדש כמה המשפט הזה הוא נכון...

כשאמרו לי
" תלית את הנעליים"
שאלתי למה הכוונה
- הפוסט שלך אומר שפרשת
- איפה כתבתי זאת?
הבוקר קראתי את עצמי שוב
חייכתי,
זרקתי רק חבילת חבלים,
זאת שהזכירה לי
נפש קטנה אחת ( ולא שלי...)