זכות הציבור לא לדעת.

זה לא רק מילת חיבה בערבית.
איזה תענוג של ביצוע.
ואם אתם כבר מבינים ערבית אז ההנאה צרופה.

ועצבים העלובים. או הבני עלובים...
שמציפים את הים בכל הזבל שאספו איתם עד שהגיעו לים.
כמה זבל של אנשים זבל הוצאתי היום מהים.
ובכל שנה אני מזועזעת יותר.
עצוב.

לאחרונה אני מקבלת הרבה טענות ומענות על השורה האחרונה שכתבתי בפרופיל לפני יותר מחמש שנים.
ולצערי היא עדיין נכונה.
לרוב אני מתעלמת. זכותם לחשוב מה שהם רוצים.
וזכותם גם לא להסכים. (חבל רק שזה לא נעשה בכבוד)
תמיד ההעירות מלוות בקללות ובאיחולים למוות שלי ושל בני בתי.
מזל שאלו רק ניקים ואני כבר לא מפתחת רגשות לניקים.
לכן אני לרוב מתעלמת. 
ועשיו יום לפני חג החירות אין יותר מתאים לכתוב משו שלמדתי בסביבות כיתה ב' או ג'.
אני חושבת שגם לאלו שלא מסכימים איתי או אלו שלא היו באותו שיעור מגיע לקרוא כמה שורות מהספר הכי טוב שנכתב.

עבדים היינו לפרעה במצריים. בנינו את פיתום ואת רעמסס, העבידו אותנו בפרך, ופועלים עבריים רבים מתו תוך כדי העבודה. בתורה מוזכרת העבדות במצריים בדרך כלל כדי ללמד את עם ישראל לדאוג לגר, לזר, ולא להפלות אותו לרעה.

• וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - שמות כב
• כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - ויקרא יט
• וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - דברים י

חוץ מאלו שכבר ניקראו.
ואפחד ממש אפחד.
מזל שאני תיפוס אוטימי.

יש ימים מלאים בבכי.
כל דבר כואב אפילו הציפורניים.

ויש ימים כמו היום. שכבר בהצצה הראשונה שבמראה הגדולה שלך שמקלחת,
מעידים כמה יפה ואישה אני. זו תקופה קשה עבורי.
הכל הגיע יחד. גם המסע לאימהות שעכשיו אני עוברת. גם ההתנתקות מהבית המוכר והאהוב שלי.
הכל ביחד. ולרגעים ההרגשה כלכך קשה.

יכולתי הבוקר להלל ולשבח אותך.
על ההקרבה שעשית למענינו. וביננו לעיתים היא לא פחות קטנה משלי.
יכולתי עכשיו לבוא אליך למיטה. וללטף את העור הלבן חרסינה שלך. שלעיתים מראה לי דרכו את הצצלית שלי.
... לבוא ולספר לך כמה טוב אתה. כמה אני מעריכה ומוקירה אותך. כמה מופלאה בעיני הידידות שנירקמת בינך לבין רוזי. וזה כלכך מרגש אותי.


הבוקר הזה אפילו שדיי שנעשו כלכך כעורות בעיני לעיתים,הפכו ליפות מתמיד.
וזה לא בגלל שניסית לינוק מהן בלילה כשישנתי.


**********************

זו תקופה מופלאה.
מופלא לגלות שוב פעם כמה החברים שאספתי בדרך לפה אוהבים ומגוננים.
ואיך אם לא היו, הייתי הרבה יותר נכנעת להורמונים שמתרוצצים בתוכי. חברים כאלו שרק פעם בחיים יש. תודה עליהם.
זו אכן תקופה מופלאה. בפעם הראשונה בחיי אני נעשית רכה. אבל רכה כזו שלא גורמת לי להרגיש לא נעים.
ואיך שוב אני מגלה שאמא שלי בהחלט תגונן ותאהב אותי. (בדרכה) ובחרוף נפש.
לו רק יכלו רוזי וג'ואנה לדבר בשפתם של בני האדם, והיו אומרות לי שאבין מבלי שאחשוב שזה לא ברור שגם עבורן זו תקופה לא רעה. היה לי הרבה יותר קל.

נורא הייתי רוצה לכתוב ולהרגיש מופלא וניפלא ועוד כל המילים הנעימות האלו.
אבל כנראה שעדיין ההרגל המגונה הזה- של להיות מאושרת לרגעים נמצא בתוכי.


***************

איזה פלא זה. ליצור חיים.
טיק טקטיקטקטיקטקטיקטקטיקטק
פעימות פעימות נשמעו לי מהבטן כששכבתי שם מול הרופאה מולך ומול אימך האהובה.
ואתה התרגשת. גם כשלא הבטתי בך בכלל באותו הרגע הרגשתי בהתרגשות שלך.
אח חובי.
ככה קראתי לך בלב.


פעימות פעימות שמשכיחות לשניה את כל כאב העולם.

וזה לא שכבר לא טוב לי. הרי בערב הזה אני כבר בזחיחות מעולה. וזה ילך ויתגבר. אני יודעת. החורף הזה אני אנשום אויר כיין. כ-יין. והמלאכיות ילכלכו את הפרקט ואני לא אתרגז. בטח החיות יחחיכו אל ליבי. ואני אשאב עוד חיים מהם. החורף הזה אכיר אנשים חדשים, ורחובות שלא ידעתי אותם. החורף הזה אבקר בכל המקומות שקראתי עליהם בספרים. החורף הזה אתחיל משו חדש. משו לא מוכר. ואני נפעמת פעימות קטנות ורצופות.

זה התחיל בעשרים ושישה לאוגוסט. קצת לפני הצהריים. דיי בהפתעה. ז"א התכוננו לזה אבל הם מיהרו לצאת. ולמרות כל הדעות המוקדמות הם בחרו לצאת באור יום. מלא בשמש. במשך שעות ארוכות יצאו אחד אחרי השניה מלאכים קטנים קטנים על ארבע רגליים. עטופים בשקיות שוקופות מצוירות בשבילי דם. ואני פתחתי כל שקית. וכאילו פתחתי אותם כמתנה עבור ג'ואנל'ה שלי הקטנה. והבית כולו התמלא באור. וריח שתן מהביל. ואני לראשונה בחיי שמחתי ממראה שתן וצואה מרוחה על הריצפה. ניקיתי וחייכתי. הבית שלי מלא בחיים. מלא בטוהר מי שם על השתן והחרא. והלילות הראשונים כמעט ולא נירדמתי. כי החלטתי שאצלי בדיוק כמוני שורדים. גם אם התוצאה תיהיה הפסד מקום עבודה. גם אם ידיי נעשו מחוספסות מחומרי הניקוי. וכן כולם שרדו. הימים שלי התחילו מוקדם מוקדם בבוקר והלילות נעשו קצרים קצרים. ואיך בקלות הצלחתי להתעלם מחוסר הסדר וניקיון ששרוי אצלי בבית. וחייכתי ורוזי חייכה וג'ואנה (לרוב) חייכה. שמונה מלאכים קטנים קטנים. טהורים ונקיים העלימו ברגע את השקט היומיומי. מילאו אותי בחיוכים נתנו לי לטעום טוהר אמיתי. תמימות אמיתית. ואני שעות הייתי יושבת מולם, בוהה ומזהה כל אחד ואחת. מתחייכת ומתמוגגת מרעשי היניקה מכל מילמול. מנביחה ראשונה. ואיך לאט לאט הם התחילו כמעט ללכת. הייתי יושבת ומחזיקה אצבעות לכל מלאך כזה שניסה להתחיל ללכת. אושר צרוף. אושר ששום מילה אינה יכולה לתאר. ואז הגיע השלב שבכלל לא חשבתי עליו. השלב שנעלם מראשי כל תקופת הזיווג. זהו, הגיע הזמן למצוא עבורם בית. בית שהייתי אני רוצה לגדול בו. ובחיי שהצלחתי. וכל פגישה עם הורים מאמצים גרמה לי להכיר עוד כשכמותי. אוהבי חיות. והייתי מרוצה. אבל עדיין לא ממש התעמקתי במשמעות של הקניה. ואז כשהגור הראשון יצא לביתו. מיד הפכתי בעיני לאדם רע. לאדם רע שאין כמוהו. אדם שמוכר נשמות. אדם שמחליט בשביל מישו שאינו יכול להגיד לך בחזרה אם הוא מסכים לדרך שבה בחרת. ואז הבנתי שכבר עשיתי את זה לפני. כשהחלטתי עבור ג'ואנה עם מי היא תזדווג ועם מי לא. עכשיו כשאני כותבת על זה ונזכרת. היא באמת החליטה. ואפילו היה חיזור יפה ומרגש. אבל באופן כללי. כרגע אני נזכרת כמה אני המחליטה עבור הכלבות שלי. אני כאילו לקחתי את תפקיד האלוהים האכזרי. הרגשה קשה. להבין שהן תלויות בי. ורק בי. שלא כמוני. בסוף, אני המחליטה עבורי. אבל זה כנראה משו שאני חייבת ללמוד. ולהשלים איתו. ועכשיו מוצאי שבת חודשיים פחות יום. חודשים שבהם טעמתי מהכל. מהאושר האינסופי של הבריאה. אני מרגישה כאילו המלטתי בעצמי. (ימים מעטים אחרי ההמלטה אמרה לי חברה טובה שאני מדברת כמו אישה אחרי לידה). והייתי באופוריה. ושמחה ונירגשת. והזמנתי את כל מי שרק רצה להשתתף באושר הצרוף הזה. וביום שהגיע הרגע שבו הם כבר צריכים ללכת. הרגשתי שחרב עליי עולמי. (אני משתמשת במשפט החזק הזה רק בכדי לנסות להמחיש את הכאב שחוויתי באותו הרגע) וכאבתי בחיי. אפילו כאב אינסופי. אבל כאב שכזה לא כאבתי. ובכיתי עם כאב בלב. כאב שלא יכולתי להסביר, ויותר מזה כאב שהרגשתי שאיש לא יוכל להבין. כאבתי וביקשתי אלפי סליחות מג'ואנה ומכל גור שיצא לדרכו. וייחלתי ועדיין מייחלת שעשיתי עבורם את הבחירה הטובה ביותר. הפוסט הזה נכתב בדיוק ביום שבת לפני שבוע. ביום שהלכה מפה הגורה האחרונה. (ננה שמה) אבל משו גרם לי לא לפרסם. ועכשיו הפירסום עולה. כי זה עוד פרק שעברתי. עוד פרק שעבר. והיה בו מהכל. פרק עשיר ומגוון. אמנם קצת מבולגן. אבל עדיף מכלום.

מדענית של חלומיה עתידנית של עלומיה נעלמת נעלמיה האפלים מטילה מורא בלב רואיה ורואיה אינם רואיה שומעיה אינם שומעיה ומלאכיה כולם חרשים חייבת לגלף את ריגושיה ולא תתנפץ לרסיסים ומקשיבה אני לרחשי ליבי. מקשיבה ומתבלבלת. ... גם סריגה רגילה הסתיימה צעיף. כחול משמים בטעם פרידות ודמעות. מהול בקצת חיוך אופטימי.

כבר שנים אני מייחלת ליקיצה טבעית. גוף שמתעורר כשנעים לו, כי הוא לא חייב, כי דורשים זאת. אולי אם הבקרים יהיו לי פחות טראומטיים. אני גם לא אצטרך לפצות את הגוף הלאה ביותר מדי אוכל. יותר מידי כאב. ואם לא הרעם החזק שהבהיל את רוזי. הייתי מפספסת את הגשם שציפיתי לו כל הקייץ.

לג'ואנה הכלבה שלי. על שלקחתי את תפקיד האלוהים, וגרמתי לך כמוני להתחיל לחוות מהי פרידה. אלפי סליחות. ומחילה.