יומן מסע

נורא משעשע אותי לשבת בבית קפה תל אביבי באמצע היום ולדבר על המהות החדשה שלי כאילו אני מסבירה בהתלהבות על הספר האחרון שקראתי.
פ. ואני יושבים על כורסאות די נוחות, מעלינו הייטקיסט (אני מנחשת), לידינו שוטר והדייט לצהריים (מאהבת, אני מנחשת), ואני מרגישה כאילו כולם מקשיבים רק לי, בשקיקה. (פרנואידית. לא מנחשת). אני לא מעזה לספר לו על השם שנבחר לי, בקושי על המהות.
אני לעולם לא משתפת בפרטים של מה שעובר עלי, אבל זה גדול, אני צריכה לפרוק, והוא מבין, זה לא שחוויתי מישהו אי פעם שהיווה לי קונטרה הולמת, או אתגר.
פ. לא מבין למה אני צריכה את זה, אבל אני נרגשת, בין מציצה של הקש עם הקפה הקר להקדמת קנה לושט מרוב צחוק אני רצינית כשאני אומרת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת באגוז קשה לפיצוח, לראשונה בחיי אני עומדת חסרת אונים, נטולת כל נשק או אסטרטגיה מוכרת.
פ. אומר שזה פשוט. צריך להקשיב לי מעט ולהבין את שתי נקודות התורפה שלי, שימוש נבון בהן יהפוך אותי לפלסטלינה (תוספת שלי).
כנראה שאף אחד קודם לא חשב על זה.

בערב אני מספרת על זה לירום הודו (אני עוד מנסה להבין איך לקרוא לו, הוא לא מאסכולת "אדוני")
הוא מספר שעבר אצלי בעבודה, אני מתפלצת לחשוב מה היה קורה, ומודה לאל שלא הייתי. התקף לב לא מיטיב עם עור הפנים.