יומן מסע

מעורר השטפונות.

קמתי היום בבוקר בתחושה מוזרה, מרגישה לחות בין הרגליים שלא ממש אופיינית לי. אצלי זה בדרך כלל קורה בערב, הבטן מתחילה לדגדג והקרקס מתחיל. ודאי שקרקס. למה קרקס? ראיתם פעם חור מנסה להתענג? נסו לצייר את זה רגע בדמיון, זה מגוחך.
אני מנסה לחשוב אם התעוררתי נוזלת מהשיחה אתמול, אבל לא ממש היה בה כדי לגרום לי להתקע על זה לילה שלם של שינה.
יכול להיות שזו הנוכחות שלו שמצליחה לעשות לי את זה, כי מבלי לחשוף פרטים מיותרים אני יכולה לספר שזה כבר קרה.
אני נזכרת שחשבתי על הפעם ההיא שישבנו באוטו באמצע הלילה מתעסקים בענייננו ופתאום הטון שלו הפך רציני ומסמן לי לאסוף את איברי (שבאמת היו פרושים בכל מקום) ולעבור לשבת על הברכיים.
זה היה באויר כבר שעתיים ופתאום הפחד המהול ציפיה מילא אותי בבת אחת עד אפס מקום.
אני זוכרת משפטים כמו "בואי תראי לי מה את יודעת לעשות, כלבה.", צקצוק עם הלשון ופסיקה שצריך ללמד אותי את העבודה. הוא לא סיים את המשפט ודחף לי את הראש למטה. תיכף הרגשתי טובעת ובכל זאת משתדלת לקלוע לאן שרצה, ופתאום הטלפון מצלצל.
אני חור שמגיע מבית מנומס אז הפסקתי כדי לתת לו לדבר, והוא מסמן לי עם האצבעות להמשיך ושזו הייתה טעות.
אני נחנקת, מוצצת, והוא עסוק בשיחה. משהו על ענייני עבודה ופגישות משעממות. יכול להיות שהיו שם גם קצת דיבורי כדורגל.
אני נעלבת שם ומתחילה לתכנן תכניות התנקשות אבל ממשיכה, מנסה דרך אחרת ולהתעלות על עצמי כדי להסב את תשומת הלב שלו, אבל ללא הצלחה.
כשהוא מסיים את השיחה מושך לי את הראש למעלה מהשיער ושואל באדישות "כלבה, או חור?"
עניתי חור עוד לפני שידעתי שיגיע יום ובזה יסתכם מה שאני. הוא מציין שעניתי נכון.
הוא ממשיך באדישות ואומר שהוא מעוניין להרגיש את הזין שלו מגרד לי את השקדים (ואני מבינה שזה לא הזמן להתחכם באם עשיתי ניתוח להסרה או שלא). את חלל הרכב ממלא הקול שלו בקריאות "חור". זה מהדהד ואני מנסה לזכור לא להפסיק. רק לא להפסיק.
מלאת רוק דמעות ותחושת עלבון אני ממשיכה. כואב לי הגרון. אני מתחננת בשקט שיפסיק. הוא בודק אצלי בין הרגליים וקובע שאני רוצה עוד וממשיך. אני מתפתלת ושורטת אותו, והוא דוחף לי את הראש עמוק יותר עד שאני נכנעת לחנק ומקיאה.
אני נשארת להישען עליו, מכוסה בי ובו ובהרבה מסביב.
מרגישה איך נפער בי חלל שמוחק את התוכן ומשאיר ממני רק קווי מתאר, שקופה . חור.


"אני לא מתערב לך באוננות מותק שלי, בינתיים,
ואני גם לא מקציב לך זמנים. בינתיים"

תודה

אה. אני גם יכולה להזדיין כאוות נפשי. הוא יודע שזה לא יספק את מה שבוער בי שמבקש רגע הפוגה.

ירומוש (אתה נקרע מצחוק), מותק שלי, אולי תקצר לי שליש (בעונש) על התנהגות טובה?






[גילוי יותר נאות מנאות כזה לא תמצאו:
אני בחורה ברת דעה ברת בחירה עובדת ומנהלת חיים בצורה ראויה לציון, ושולטת מדופלמת בסביבה.
אני כאן כי אני רוצה להיות כאן (אם הפוסטים עד עכשיו לא הסבירו את זה), כי זה עושה לי טוב.
כי אני נשלטת ומסב לי אושר שלא מתקפלים תחת מבטיי המתריסים ומחשופי הנדיבים.
עזבו אתכם אושר. זה מרטיב אותי בצורה שאני שוקלת להסתובב עם טמפון באופן קבוע ומריחה מייחום רוב שעות היממה.
אין צורך להחלץ לעזרתי או לנסות להאיר לי את הדרך.
אז לכל הדואגים, תודה אבל לא תודה.]