יומן מסע

טבלת יאוש.

בהחלט יאוש.
אנחנו מדברים הרבה לאחרונה, יש משהו מקסים בבקשה הבהמית הזו בגוף שלישי לפתוח בשיחה, יש משהו מרטיב בדרך בה הוא גורם לי להרגיש שהוא עושה לי טובה שהוא מאשר.
האיש מכיר אותי כמעט שנה לאורך לרוחב ולעומק (בעיקר).
קרא אותי, (קרע אותי), הפנים את הוראות ההפעלה, ושמר את תעודת האחריות, ואני כמו פתיה נופלת כל פעם מחדש. לעיתים אני אוהבת את הנפילה הזו, את הפעימה החסרה במהלך אמנות הטיזינג שאני מטיבה בה לכת, לפעמים מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר ולשאול את זה שעשני למה עשני כה מטומטמת. הרי הטירון הירוק ביותר יודע שלשאלות קשות תשובות קשות, ושפחתכם משום מה מתקשה ללמוד שלמעשים מטופשים תגובות קשות.
בדרך כלל הדרך בה אני מתחכמת מקסימה ומעלה חיוך על פני בעל הדעה, היום היא השאירה אותו אדיש, וההסטוריה מלמדת - הוא אדיש אני סובלת.
אני מנסה לשכנע אותו שהעונש שלי עומד להסתיים. אחר כך אני מנסה לשכנע אותו להתחיל לספור בשנות אור, הוא לא משתכנע, אני מתלוצצת שבכל זאת, אי אפשר להאשים את הילדה על שניסתה. "כן" , הוא עונה. "אבל אפשר להעניש אותה" (שוב.). בקצב הזה אני אתחיל לספור בשנים, אבל אולי זה לא נורא, חור זקן הוא חור גמיש יותר. כן. זה בטח ינחם אותי.
הנורא ביותר הוא שפלטתי שלא באמת עקבתי ואני לא זוכרת מתי החלה ספירת הימים הנוראיים. כמובן שזו הייתה אחריות שלי, וכמובן שאין לי מושג.
הוא אומר שיש לי שלושה שבועות. אם אני לא בטוחה אז עכשיו זה זמן מצויין להתחיל לספור מחדש.
אני פותחת בהיסטריה תיעוד שיחות לנסות ולדלות קצת מידע. והוא - "אם תצליחי לשחזר - יוקל לך." , מחייך. אני - "לא! במחילה! אנא! רחום וחנון אתה" דומעת, ומתחילה לשחק בשרלוק ולנסות לחשב לפי חגים ומועדים, ואז בבינגו (25 לחודש! לא , לא! 29 לחודש! )
"את בטוחה?"
"לא!" (רחמים.. )
מיואשת ומבינה שלא תהיה לי פירצה לבריחה אני שואלת מתי יוצא עוד שלושה שבועות
זה ה30 לחודש.
מובסת אני מסכמת - מכיון שלא ארשה לעצמי לשקר לך, ואני לא אהיה בטוחה בתאריך, בצער רב וביגון קודר אני מכריזה על ה 30 לאוקטובר כעל היום בו אגאל, בהנחה כמובן שלא אענש עוד.

הוא מקבל, וממליץ על טבלת יאוש.
להלן - חתיכת יאוש.
21 ימים טו גו.