יומן מסע

או - יצאתי פארש. אין יותר נמוך מזה. קיבלת מה שרצית. חה.

שעת הש. נקבעה לאתמול, כמובן אחרי המשחק ישראל - רוסיה (מותק,שימי לב, אומרת לי ש. הלבנים זה ישראל. ואני - אז אני מניחה שאלה שלבושים כמו רוסים ונראים כמו רוסים הם הרוסים. מבריקה.) אני יושבת כל המשחק על קוצים. רושמת לעצמי כל מיני נקודות שיכול מאד שיעזרו לי מאוחר יותר (איזו עבודה של קשטן! , איזה גול הכניס ההוא. נו, ההוא. החתיך ההוא. אני צריכה לעבור לכדורגלנים. ) שכמובן שאני נזכרת בהן רק עכשיו, עד שהתקשר בטון רציני שבאופן אוטומטי גרם לי להסמיק, לרייר, ולשכוח איך קוראים לי ולשם מה התכנסנו. אני מיד כמובן מדברת על המשחק, והוא עולה על זה שאני מנסה לברר איך מצב הרוח שלי. מכיר אותי ימח שמו, ואחרי שכמובן הוא דואג לדעת שלא הייתי לבד רק כדי לשאול אותי שאלות ישירות מידי שיגרמו לי להקדים קנה לושט ולהחנק ורק אז לקבל או קיי לצאת מאצלה לכיוונו.
הוא מארח אותי בדירה מקסימה, ואני לא יודעת אם זה הוא רציני או שאני לחוצה, כי אני תמיד לחוצה בעניינים כאלה, לא משנה כמה אנחנו מכירים והעובדה שכבר סימנו "וי" על כל הבלתמ"ים האפשריים וכל פדיחה שמישהו אי פעם הצליח לחשוב עליה.
ככה חשבתי, מאוחר יותר התברר לי שזה לא ממש מדויק.
הוא מוביל אותי לחדר השינה ויורה לעברי "תתפשטי". אני מתחילה להתפשט לאט. הרבה זמן לא קיבלתי הוראות, וזו הפשוטה והאלמנטרית גורמת לי להסמיק כמו ילדה בכתה ז' שבפעם הראשונה רואים את כתפית החזיה שלה דרך הגופיה. אני מתפשטת לאט. מסדרת את הבגדים על הכסא בסדר מופתי שלא אופיני לי, מנסה לנחש מה לעשות עם עצמי כי הוא לא אמר ואני חלילה לי מלקחת את החופש להחליט. אני נחושה שזה יהיה מושלם (פ-חח), נזהרת מלעשות את הדבר הכי קטן שעלול לעצבן אותו (והוא בכלל אדם כל כך רגוע ונינוח), לא מעזה להסתכל עליו. זה מצחיק אותי שבקטע הזה אני הכי בתולית שאפשר. אני קוראים אותי חור משומש אבל לא מצליחה להישיר מבט כשאני עירומה והוא לא.
"על ארבע. תחת למעלה." אני אוהבת אותו באותו רגע, יורדת בזריזות לתנוחה מקופלת מפקירה את התחת שלי למעשיו אבל מגנה על שאר הגוף, לא יודעת מה הולך לקרות. אני שומעת חגורה נפרדת ממכנסיים ונושמת לרווחה- אני מתורגלת לחטוף חגורה וגרוע מזה, מחייכת לעצמי חיוך מנצח ורושמת מראש ניצחון במערכה הזו.
המכה הראשונה מבשרת לי שריקוד הניצחון הגיע מוקדם מידי. בשניה אני מתחילה להרגיש לא נוח, בשלישית אני כבר ממש מתקפלת. הוא אומר שכשאני רוצה להפסיק אני צריכה פשוט להזדקף, (כן בסדר, אני, אפרוש באמצע..) ואני יודעת שהוא מתכוון לזה. הוא לא יפסיק עד שאני לא אבקש שיפסיק. מכה אחרי מכה אני מרגישה את העור שלי נצרב, מתקפלת עד שאין לי יותר לאן, מנסה להסדיר נשימה, מנסה לאמוד את התוצאה. (שורות אלה אגב, נכתבות בעודי יושבת על כרית.)
כשסיים הורה לי לעלות על המיטה. אני לוקחת רגע (או עשר דקות) להרגע ועולה.
הוא רוצה שאני אתאר לו לפרטים מה קרה שם. עולה בדעתי להזכיר לו שהוא היה שם אבל מחליטה לשם שינוי לא להתחכם, וממלמלת משהו, עוברת בקושי.
הסתדרתי כמו שהוא אמר לי להתמקם - חזה צמוד למיטה, תחת מורם שואל אותי אם הבאתי את הכפפות שאמר לי (ברור) ושואל מה לדעתי הולך לקרות עכשיו. גם כאן אני צריכה לעצור את עצמי בכוח מהתחכמות המאה ומסכמת - הולך לכאוב. מאד לכאוב.
באמת כאב. לשתי דקות. אז מגיע הרגע שיצאתי פארש. מסתבר, ילדים, שהכנות לאירוע מסוג זה צריכות להיעשות בסמוך לאירוע. רוצה לומר - אם תתכונני בשתיים בצהריים לקרנבל שנקבע לאחת עשרה בערב הדבר היחיד שישאר הן הרגליים והתחת החלקים שלך.
boy ho boy מי שלא ראה את הבושה שהלכה שם לא ראה מבוכה מימיו. לא מסוגלת להסתכל עליו, בטח שלא מוכנה להתקרב, קוברת את הפנים בשמיכה. הוא מבחינתו השיג את התוצאה. נמוך שם. מאד. מעצבן אותי. מאד. מצטערת על חסרונן של מכונות זמן שיחזירו אותי שעה אחת אחורה.
זה לא שדברים כאלה לא קרו לנו בעבר אבל הפעם כאילו זו הפעם הראשונה שלי רציתי שזה יהיה מושלם.
הוא מצליח לקרב אותי אליו עד גובה הזין, דוחף לי אותו עמוק לגרון, תוך שניות מזיין לי אותו בקצב, עוצר לרגע כדי שלא אקיא, ממקם אותי על הצד, ואחר כך על הגב, מגרד לי את הלוע, מידי פעם מפסיק כדי לשמוע אותי מבקשת להמשיך, לא. מתחננת להמשיך. אני שונאת את זה שאני רוצה להמשיך, שואל כמה אני רוצה להמשיך והתשובה הכי טובה שעולה לי היא "כמו גלידת פיסטוק בעיצומו של מאנצ'" כנראה זה תופס כי הוא ממשיך ביתר התלהבות. שואל באמצע אם חשבתי או האמנתי פעם שאני אדלק מהמעשה הנורא הזה (לא!), וקובע בקול שגידל אותי להיות כלבת מציצות לתפארת. הוא שואל איפה אני רוצה שהוא יגמור. כמובן שחוץ מבכוס (אנטארטיקה וכו') הכל תופס. אחרי הנפילה ממקודם זה משאיר מקום אחד, אצלי בגרון. כשאני על הברכיים על השטיח מקיר לקיר בדירה המעוצבת להפליא והוא עומד מעלי בכל הגובה שלו גומר אצלי ישר לפה ולתוך הגרון, אני בולעת הכל ומלקקת כדי לנקות.
כמה דקות אחר כך אני נרגעת עם הלחי שלי על כף הרגל שלו. ככה זה עם חברים טובים, את יכולה לסמוך על זה שהוא יראה את הגב שלך מגובה כזה ולא יזכיר את זה אחר כך במקום שיכניס לך מתחת לחגורה.

ככה נגמר הסיפור על חומ"ש. אני הייתי אני, אתם הייתם נפלאים.
תודה למפרגנים וצרעת למי שלא (או שלא.)


מותק שלי, תודה רבה רבה. אוהבת אותך מאד, ומצטערת. נדבר בעוד שבועיים* , אולי תרשה לי סיבוב נוסף (מתחנפת מאד)


נתראה בשמחות.



*הזמן שיקח לי להצליח להסתכל עליו בלי למות ממבוכה

הוא אומר לי שזה דווקא טוב התסכול הזה שאני מתלוננת עליו. הרי מתי אני זוכרת את עצמי מסתובבת ככה רטובה ומיוחמת ומוכנה לכל בכל רגע נתון? ( "רוצה למצוץ לי?" "כן!!!" "אולי.." "איש רע!). אני באמת לא זוכרת. להפך, עוד מסתובב אצלי במערכת זיכרון קלוש לפריג'ידיות מוזרה שתקפה אותי לכמה חודשים (ואיתה ההזדמנות המפוספסת ביותר. אנחנו יושבים באיזה סלון ואני הולכת להחליף מוסיקה, מתכופפת אל המערכת ברגליים ישרות וחוזרת לשבת. הוא שולח אותי בחזרה לעמוד כמו שעמדתי, רוכנת לעבר המערכת, רגליים ישרות. הסתכלתי עליו במבט תוהה, מחכה לראות מה הוא רוצה, עד שהוא אומר לי לעשות את הדרך חזרה שוב, הפעם בזחילה על ארבע. לא רציתי, פעם שניה לא רציתי, פעם שלישית הוא אמר לי לחזור לשבת על הספה לידו מברך אותי על העמידות שפיתחתי. בדיעבד הייתי רצה על ארבע עם הלשון בחוץ אל עבר הנעל האלגנטית שלו מלקקת דרכי לכפות הרגליים, מסדרת את השיער בצורה שיהיה לו נוח לתפוס.) , אז בעצם מה שקורה הוא שאני עוד חבה לו תודה על החזרת הליבידו שלי לחיים.
אני שוכחת את עצמי, מפליגה בחופש הזה של להיות אחרי השלושים לאוקטובר, כבר אין דבר שהוא בבחינת מים אסורים ואני חוזרת לסורי בהשתעשעות ובבדיקת הגבולות שלו, שוכחת שהוא לא שוכח את עצמו, שומעת אותו בטון ביקורתי שואל אם התחלתי להרשות לעצמי. אני שונאת את הדרך והמהירות בהן אני מתקפלת לפוזיצית גור חתולים נזוף ויורה "מה פתאום" . בדיוק מה שחסר לי עכשיו שהוא יחליט להשתעשע וידחה את ערב הגאולה עד ינואר. הוא בהחלט נהנה לספור בקול "נווו-במ--בר , ד-צצצצצצ-מ-בר, ינוווו-א-ר. שלושה חודשים מותק שלי, את בטוחה במה שאת אומרת?" לא. אני לא בטוחה! להפך. בטוחה שלא. אני רושמת לעצמי לא לנשום נשימה מיותרת (במקרה שלי זה לתת חופש ללשון שלי שכבר סיבכה אותי כמה פעמים עד מעל הראש).
בהמשך הוא מספר לי על הלוקיישן בו יתקיים הערב המדובר (ובא לציון הגואל), מתאר לפרטים את השכונה, הנוף הנשקף מן הדירה, הגודל שלה וקיום של מבחר גדול ומגוון של חגורות. יש גורם בדירה שגורם לי להרתע בצורה כזו שמפלחת את הוואקום שהיחום הזה הכניס אותי אליו. אני מכירה את עצמי. זו תהיה סדנה לגמילה מחרדות ורתיעה. חה חה! כאילו אני אוותר.
הוא ימשיך לאמן אותי באמנות המציצה, שואל אותי איפה אני חושבת שהוא יגמור. "בגרון" אני עונה אוטומטית. מה זאת אומרת?
"ואם לא?, איפה אני אגמור?"
"בתחת?" אני מנסה.
"ואם לא?" הוא מקשה.
"אני לא יודעת. איפה עוד אתה יכול לגמור?!" אני תוהה ברצינות.
"את הבחורה היחידה שלא לוקחת את הכוס שלה כאופציה."

נו באמת. ואיזה טוב זה יעשה? ביקור מקומות שכוחי אל לא עשו עדיין טוב לאף אחד. כמו ביקור באלסקה ממש. הרבה אנשים היו שם, ואפילו חזרו עם חוויות. זה אומר שצריך לקפוץ על המציאה ולנסות בעצמך?
רוב הסיכויים שזה לא יהיה שווה את המאמץ ותישאר עם זין מפוחד מהקור ומאוכזב..

הדייט שלי עם נסיך החלומות.

אהה, כן. השלושים ואחת לחודש. לפי התכניות המקוריות הייתי אמורה לשבת עכשיו כמו אחרי ארוחה מושחתת עם כפתור אחד פתוח ויד מחזיקה את הבטן לבל תתפוצץ מדושנת מעונג רועדת ומנסה להסדיר נשימה.
אל תנסו לדמיין אותי כרגע. אין בי שום דבר שונה, אולי קצת יותר ערגה במבט ודופק מורגש קצת יותר בין הרגליים, אולי הרבה יותר. ירום הודו בשבועיים מטורפים ולי יש קצת יותר זמן - ניגוד שיוצר פער נקודות - לרעתי. מנסה ולא מצליחה וחוזר חלילה, מנסה שיטות מדיטציה כדי להגביר את הריכוז ותנוחות מוזרות א-לה קמה סוטרא ליחיד כדי להגביר את החיכוך ושום דבר.
בעצם זה לא מדויק. קורה הרבה, ולא בצורה מספקת. הכלבים של השכונה אגב, עדיין בעקבותי.
נכנס היום למקום בו אני עובדת אחד מהחומר הנכון. לבוש במידה ועשה עצמו מבין בדברים שמרשים להבין בהם במידה, מחייך אלי חיוך פרסומת למשחת שיניים מלבינה וקורץ קריצת מיליון דולר שגורמת לי להאמין שמתי ועליתי לגן העדן לסרטים מצוירים. נסיך החלומות שלי יוצא עם שקית מלאה והבטחה לחזור כשאסיים לעבוד, ומשאיר אותי עם רון בלב ועט ביד, זוממת אתנחתא קומית ומשעשעת משלושת השבועות רווי התסכול הללו (מתלוננת אמנם אבל עמדתי בהם בכבוד. כאילו הייתה לי ברירה.). כמה דקות לפני שאני מחתימה כרטיס מופיע פרינס צ'רמינג עם שני גביעי גלידת וניל. כמה דקות אחר כך משהו מתחיל להריח לי לא טוב. הוא נחמד, מאד. חושב שבחנפנות יגיע רחוק, מנסה למכור לי קצב איטי. אני מתאפקת שלא לתפוס אותו מהצווארון של החולצה האפנתית ולהסביר לו שהמצב שלי לא מאפשר להתפנק בקצב איטי, שאני קוראים אותי חור (או חומ"ש - אטרקציה.), ואין לי זמן ללשון רטובה באוזן ומילים מפנקות. קח אותי סובב אותי דפוק אותי בסגנון אנאלי למתקדמים ותן לי למצוץ אחר כך לאות תודה. אפשרות ב - קח אותי תוריד אותי על ארבע דפוק אותי אנאלי פריסטייל ותן לי למצוץ אחר כך לאות תודה. אפשרות ג - קח אותי קפל אותי לצורת ר דפוק אותי אנאלי מסיונרי ותן לי למצוץ אחר כך לאות תודה. אל תקרא לי "פרח". קרע לי את הצורה.
חצי שעה אחר כך אני מסכמת עניין באכזבה. היחום הזה גורם לי לדחות מעלי כל רמז לעדינות. כשאני קוראת שוב כמה שורות למעלה אני מבינה שזה כנראה תקף גם לכל הקשור בכתיבה אלגנטית.
וירומוש?
התקשר אתמול כדי לבשר לי שהשלושים לחודש (אני יודעת, ספרתי.) בדיוק בחמש הדקות בהן לא התעסקתי בזה. הוא עסוק מאד, והתנצל שזה לא יצא לפועל בתאריך המיועד. הוא יודע שאני מבינה, זה לא משנה את זה שאני לא אמורה להמשיך להענש מפאת הלוז הצפוף שלו.
יצא גבר גבר.

או - ראבאק, בחורה לא יכולה לחטוף בשקט בבית הזה...


בימים האחרונים שולחני גדוש ותיבתי עמוסה לעייפה.
המוענים לא מחזיקים בנימוקים זהים, ומתקבלות אלי איגרות מי מבית שמאי ומי מבית הלל מי במסרים ומי בצ'אט, ול(כמעט) כולם מחנה משותף והוא המסקנה ששפחתכם הנאמנה עושה את טעות חייה.
האמת, ראיתי את זה קורה במקומות אחרים וכמו זונה זקנה המעשנת ארבע קופסאות טיים ליום גם אני לא האמנתי ש*לי* זה יקרה (והרי אני עוד צעירה וזבת שפתיים.(חה, חה. חה.). אם לשפוט מהתגובות שאני מקבלת אני נשמה אובדת וגם קצת אבודה, איבדתי את דרכי, ולא עלינו גם את הורי בגיל צעיר כך שלא הייתה לי הכוונה, יש לי בעיה לייצר אינטימיות ואיני יודעת לקבל אהבה, בטח שלא חום, או חמלה, והרחמים היחידיים שאיני דוחה מעלי הם הרחמים אליהם אני מתחננת כשאני בגובה סוליות הנעליים האלגנטיות של ירום הודו שיחיה.
בנוסף אני איני יודעת שליטה מהי ומעולם לא חוויתי אחת אמיתית, שכן אם הייתי חווה אחת אמיתית לא הייתי מתעסקת בגנון שממלא את זמני הפנוי ואת הפנטזיות שלי, ודווקא חבל עלי, כי אני עושה רושם של שפחה אמיתית (אמרו אלה שם היו יודעים מי אני ומה לי ולהם היו מתפלצים).
אני מוצפת מכל עבר תמרורי אזהרה שלא מן האינטואיציה הפרטית והמפוארת שלי לגבי כוונותיו של ירום הודו שיחיה וירגיש טוב. הוא תפס אותי מפורקת, שרידים לאשה שפעם הייתי, מלמד אותי לענג אותו בלבד תוך דריסה והתעלמות מוחלטת מעולמי ומהשקפותי, חינך אותי להיות לו כלבת מציצות וזונה אנאלית, להנאתו וכשיתחשק לו.
זה נכון, אני באמת מסכנה וחבל שלא חשבתי על כך בזמן, עוד כשיכלתי להציל את עצמי.
הסתכלתי על עצמי היום במראה ואמרתי "חורק'ה, את אבודה. איך לא ראית מן ההתחלה שלשם זה הולך? "
איפה נשמע דבר שכזה? לקחת לך מישהו על מנת לממש את הצד הכנוע בך. הרי זה אבסורד!
לקחת מישהו שלא ישעה לתחנוניך ויהווה אתגר אינטיליגנטי. מגוחך, או יותר מדוייק לומר פ-חחח. מה חשבת לעצמך כשבחרת לך מישהו שלא יתנצל על כל פעם שהוא מכאיב לך* , לא יתחנף אלייך כדי לקבל את מה שהוא רוצה** , ולא תצטרכי לעשות שום אפירוטכניקה או הפקת ענק רק כדי להציג את מה שאת רוצה?
איפה נשמע כדבר הזה, שאת לוקחת לך גבר*** שיוצא מנקודת הנחה שאת אוהבת לקבל כאב לא פחות ממה שהוא נהנה להעניק (כן, להעניק. זה קשה לתפוס אני יודעת), ונהנית לתת ולענג בדיוק כמו שהוא אוהב לקבל. הדדיות. איפה זה נשמע?!

אני מסתכלת על שולחני ותיבתי המתפוצצת ומחליטה לעשות עם כל ההודעות האלה בדיוק מה שאני עושה עם חשבונות סלולרי ומס הכנסה. שמה אותם בצד עד שיהיה לי רגע של פנאי להתעסק בהם וכמו שזה נראה בין טיפול בנזילה (ממני, אלוהי, ממני.) לשלושים לחודש שמתקרב בצעדי ענק - זה כנראה לא יקרה בקרוב (חוץ מהמפרגנים שדעתם נחשבת, והם מפרגנים ממילא) ולזכותו של ירום הודו שיחיה ויבדל"א אני רושמת שתי נקודות. בן אדם לא יכול לעורר כזו סערה סתם ככה.
he must be doing something right...



מאד מתחשק לי לכתוב פה על מה שיכול היה לקרות אתמול אם לא היה חולה, אבל עוד מוקדם ואני עדיין לא יכולה להרשות לעצמי לצאת מתפקוד.



.
*חוץ מאותה פעם שבאמת היה צריך.
** ככה אני בטוחה שכשהוא מחמיא לי זה ללא כוונות רווח.
***גבר, כן, גבר. לא אדון.

ירום הודו עסוק מאד השבוע, כמעט ולא יצא לנו לדבר, בטח שלא להפגש.
אני סופרת השבוע את הימים אחורה - כבר העשרים ושבעה לחודש (!) אבל גם השבוע יעברו עליו ימים לא פשוטים, ואני לא מעזה לחשוב על כך שזה יכניס אותי לדפיציט של ימים כי אנשים מהסוג החורי שלי אוטומטית יפרשו את זה לעלויות ותועלות וחשבונות פתוחים, ואנשים מהסוג הירומיים מגיבים להתקלויות מהסוג הזה בהארכה של שבעת מדורי הגיהנום האלה בשבוע נוסף, ובאמת שזה הופך ונהיה מעיק כל גן החיות השכונתי שהתהווה לו מחוץ לדלת שלי והשלוליות שאני משאירה למבוכתי בכל מקום.
מפלס התסכול שלי פרץ גבולות השבוע, אני חושבת שזה בעיקר מתוך שיעמום, אני מטפחת את המעגל הזה של פנטזיות עצמאיות, מנמיכה את עצמי למענו, בדיעבד יודעת שאני עושה לו את העבודה, לא בדיעבד יודעת שזה לא מתקרב למה שהוא יודע לעשות, ומה שבטוח שהוא יצר פה מכונה משומנת שעובדת לפי הנחיות מקור. זה יכול להיות סטארט אפ מדליק - חור שמשפיל את עצמו. אני מגחכת.
פעם אחת השבוע ניסיתי את מזלי כשהתקשרתי והיה עייף. אני כמובן ציינתי ישר שזו יכולה להיות פירצה נהדרת לחור והושתקתי ב"לא כדאי לך." פחדנית.
לפני כמה חודשים גילינו שאני מקרה פסיכולוגי by the book. פבלוב היה עושה עלי הרבה מאד כסף, רק שהפעם הייתי מקבלת את פרס החור המטופש שלא לומד. והרי בכיתי על האורגזמות העלובות שאני חווה עם עצמי ועם אחרים, כמו משחקת לידיים שלו כשפירגן לי התנסויות, לא לומדת שכל ניסיון רק יעמיק את התסכול שלי ואת מרחב התמרון המשחק שלו בי אני מנסה פעם נוספת, מתרכזת יותר, מתרכזת פחות, מעבירה את הסרט שמתקיים אצלי בראש על הסשן שביקשתי, וניינטה. נאדה. כלום. מעבירה בראש את המפגשים של ירום הודו ושלי, מבינה למה בחר לי את השם שבחר.

לא משנה מה טיב הפגישה ומה עשינו לפני או מה נעשה לאחר מכן,
אם יש סקס, זה סקס שלו, כמו שהוא רוצה, איך שרוצה.
גורם לי לבקש לענג, להתחנן למצוץ, להתרפס כדי לזכות להיבעל.
תמיד מתי שהוא רוצה, וכמה שהוא מוכן לזרוק לי.
תמיד בגרון או בתחת. רק בגרון או בתחת.
אני תמיד חור תחת או לוע, אף פעם לא חזה, אף פעם לא כוס.
השיער שלי מטופל רק כשצריך להחזיק אותו כדי שלא יכנס לפה בזמן שאני מוצצת.
הייתה גם הפעם ההיא עם סטירות הלחי כי אני צריכה שיקחו ממני בכוח*, פיזית, שיוריד
אותי מהשיער על הברכיים, ואני התרגלתי כבר לרייר דרך קבע ולקבל חשק למצוץ עם הופעת השם
שלו על הצג הסלולרי שלי, בלי חבלים או שוטים.

חור בסטנד ביי.


*(אני יכולה לספר על החיבוק אחר כך אבל אני חלוקה. זה ירגיע את ההודעות בפרטי מצד אחד אבל יוריד מהסיפור מצד שני)

שבת בערב, הירום על הודו הודיע שהוא מגיע לאסוף ממני משהו בדרכו לעיר הגדולה, ושפחתכם, חור או לא חור יודעת לקפוץ כשהיא מזהה הזדמנות ועוד אחת כזו נוחה ומבקשת טרמפ. ככה. בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשב סיכונים, בלי לשקול עלות מול תועלת והרי שבפעם האחרונה הגעתי הבייתה אמנם מהר ורגוע אך עם מפלס תסכול מרקיע שחקים ועדיין בנסיקה, ובכל זאת טרמפ הוא טרמפ הוא טרמפ.
בשבע ועשרה מיהרתי להגיע בדיוק לנקודה שבה אמר לי לחכות רק כדי לראות שהוא כבר שם עם ארבעה אורות מהבהבים עם פרצוף שממתין לפחות חמש דקות, ומוצאת אותי רצה דרך החול כמעט טובעת עם העקבים הגבוהים שנתקעים באדמה. הוא מחייך אלי, מגיש לי את הלחי לנשיקת שלום, האוירה רגועה למדי, אני בסטרס.
נסיעה ארוכה כשאת תוצאותיה של הפעם הקודמת אני עוד חווה ומושכת איתי עד היום, בשעות שלקראת מוצ"ש, ואין באויר שום מתח לחתוך חוץ מאת שלי, דרוכה לכל ניע בפנים שלו, רק שהתצפית שלי לא מניבה תוצאות מרשימות, או תוצאות בכלל, פותחים בשיחה נחמדה,ואני בהיכון לכל דבר שעלול להתרחש, וגורנישט, כאילו לא היו בינינו דברים מעולם. אני נזכרת שכבר לא מעט זמן אני נמנעת מלעשות לו טיזינג כדי לא להעצים את התסכול ומחליטה שבמצב כמו שלי ועוד לידו, כל פיסה של תשומת לב תספיק ומתחילה במופע הג'אגלינג החורי האולטימטיבי - מרימה רגל נעולה בנעל עקב שחורה וסקסית, מרימה רגליים על הדש בורד, מורידה רגל, מתמתחת על הכסא, מפיקה קולות גרגור מתפנקים, מקרבת אליו את הירך שלי ולו רק שיעביר יד במקרה בין ההילוכים, והאיש על תקן נהג השנה מתרכז בכביש, מידי פעם פותח סוגר חלון או מעביר תחנה ברדיו, מסביר לי ברצינות נושאים שעלו ואני לא מבינה בהם.
כבר נאמר וסופר שירום (אני נזהרת) ואני חברים מעבר להתנסות הזו, אבל במצב כמו שלי, ואני מניחה שאם כלבי השכונה מריחים ממני ייחום, גם איש שמודע לכל דבר שקורה בעקבות הקשר בינינו יצליח להריח, ובמצב כמו שלי, אי אפשר לצפות ממני להיות חור מנומס, או חור מאופק. בקושי חור שחור.
אנחנו מגיעים לנקודה בה אני צריכה לרדת ואני מנסה למשוך את הזמן, לא מעזה להציע שימוש בי כי אני כבר תחת אזהרה וסופרת אחורה את הימים לפי דקות, אבל נשארת לשבת, מרגישה כמו ילדה בת שבע עשרה שמחכה שהדייט מהכתה המקבילה ישים עליה יד.
"את יודעת שזה שתמשכי את הזמן לא יגרום לי להוריד לך את הראש למטה כמו בפעם שעברה".
אני לא כל כך מאמינה. אופטימית. חור נוזל הוא חור הוזה מסתבר. אני שואלת שוב כדי לוודא ומקבלת "לא" החלטי, ועוד "מותק שלי, (מבט שלא משתמע לשתי פנים), צאי לי מהאוטו."
שונאת אותו חושבת שלא כדאי לי לומר שדווקא חבל כי התכוננתי כמו שצריך דווקא, נקיה לחלוטין, ולו רק בשביל עשירית הסיכוי שאצליח לפתות אותו, שונאת גם את העובדה שאני יודעת בודאות שהוא יודע שאני מתפתלת, נהנה מזה, והופך חברי הרבה יותר.
אני יוצאת מהאוטו עם הפעם הראשונה שרציתי באמת ולא הצלחתי.
צדק כשהוסיף "יאוש" לטבלה.

עומד מולי, מסמן לי להסתובב, נשארת צמודה מידי למשטח נירוסטה כלשהו שמקפיא לי את הבטן, מקפל אותי לצורת ר ומצמיד אותי למתכת עד שנראה לי שאני מתמזגת איתה. ממקם לי את שתי הידיים על הישבן, אני מפשקת. מתורגלת. כן. אני יודעת מה הולך לקרות. לא צריך לשאול. חודר בבת אחת, אין לי לאן לברוח, אין לי לאן להתקדם. אני צורחת מכאב, אתה מרגיש לי מרוצה, דופק אותי במרץ. אני מרגישה נקרעת. הכאב מתחיל להמהל בעונג, התחושה היא חצי כאב חצי עונג, הכאב מתחיל להעלם, עונג צרוף.מעולם לא התערבת לי בגמירות, הפעם לא מאשר. דופק אותי עד שכמעט גומר, אבל מעדיף לגמור ביד, קרוב לפה שלי, שלא יהיה לי התענוג לחשוב שזה קשור בי. מתלבש, מתרחק, משאיר אותי מקופלת בצורת ר מלוכלכת בזרע, חסרת חשיבות מיוחדת.


-

"נו?, לא בא לך?"
"בא לי מה?"
"אתה יודע..."
"לא."
"לא בא לך מציצה?"
"כבר דואגים לזה. תודה."
"אה."
"זה מעצבן אותך?"
"כן."
"מעולה."
"מעליב."
"יופי."

יש תאריך. לא מסתכל מילימטר ימינה או שמאלה ממנו.

סתיו בחלונות ובלבבי.

לא נותר לי אלא להשלים עם הייחום.
הוא הבטיח לי שהוא תמיד שני צעדים לפני, יודע מה הולך לקרות, צופה מצבים עוד לפני שבכלל עיכלתי את הנסיבות.
בעוד אני עסוקה בלחשב כמה נורא זה חמישה עשר ימים עד לשלושים לחודש הוא מתעסק בניסויים מרתקים בהתנהגות החור המצוי.
"כמה את רוצה למצוץ לי?"
"הרבה"
"נו?"
"אני לא יכולה." (בטח לא יכולה, עוד רגע חופרת בבלטות כדי להעלם.)
"אמא שלך לידך"
"כן."
"הכי משעשע זה שאם אני ממש ארצה את תבקשי את זה בצורה הכי מפורטת לידה".
(שותקת)
"נו?"
"זה נכון, (ימח שמך) , תיזהר ממני"."
"לדעתי היא דווקא תשמח לשמוע שאני לא מרביץ לך אלא רק עושה לך סטאז' באמנות אורלית"
"תיזהר".
"תיזהרי את."
סותמת.
משועשע.

אמא שלי מכירה את ירום הודו בשם ומסיפורים. היא מאד מחבבת אותו, ואחרי השיחה בינינו שאלה למה אני לא מביאה אותו הבייתה, ושאם כבר לחפש לי אחד כזה לחתונה.

אני מתהלכת על ביצים לידו, מסננת התחכמויות, ומשתדלת בכוח לא לחזור בטון של ילדים אחרי ההקנטות שהוא מוריד עלי.
אני מבקשת שירשה לי למצוץ לו שוב, ואם אפשר קצת יותר מהפעם הקודמת, תודה, וסליחה. והוא אומר שכמו שהוא מכיר אותי אני אנסה לסחוט ממנו זיון, ואני ממהרת להפריך, משלימה שוב ובצער עם העובדה שכל חדירה שאני אקבל רק תתסכל אותי יותר ותשאיר אותי מיוחמת ורעבה יותר, ומקור עליה לרגל לכלבי השכונה הוא חוזר על הרעיון של ערב כיף לחברים שלו. אני כבר הופכת את ה"לא" המוחלט ל"לא נראה לי" ו"אולי" , ומקווה שהוא לא ירצה פתאום לממש את היכולת שלו לגרום לי לבקש את כל מה שהוא ירצה לעשות לי.
אני לא מעזה להתווכח.
-

רועדת, על סף יאוש, אני נכנסת לבגדים הכי סקסיים שאני מוצאת בארון. בייבי דול שחור מתחרה תחתוני תחרה שחורים ונעלי עקב אלגנטיות, מריחה מניקיון, על מצעים שרק החלפתי ומריחים סבון כביסה עדין.
אני חולמת על ימים יותר יפים בהם הוא נתן לי כמחווה בין חברים, וסתיו בחלונות ובלבבי. הרוח הנעימה של הערב מדגדגת לי ברטיבות שבין הרגליים, אני נוזלת, מחזיקה סיגריה ביד אחת ומחדירה שתיים רואה בדמיון ערב של סדום לפי הגדרתו, ולמה בעצם שלא יביא שני חברים שיתמקמו כל אחד במקום משל עצמו. אחד בתחת אחד בכוס ואחד בפה. זה בטח אתגר למצוץ בלי שיניים כשקורעים לך את פי הטבעת. אני מצליחה לשמוע אותו מורה לי למצוץ כמו שהוא לימד אותי וחסר לי שאני אעשה לו בושות. הם הופכים אותי לחור משומש פשוטו כמשמעו ואני מצטמצמת. אני מתחננת שם שירשה לי לגמור והם משתעשעים בגוף שלי, משחקים בו, משתמשים עד כדי ביזיון. קשה לי להתחנן אליו לפני שני אנשים זרים, אבל הוראה קטנה שלו ואני מתחילה ליילל את התחינות החוצה, נשמעת לעצמי כמו גורת כלבים עזובה.

הוא צופה אותי שני מהלכים מראש. יודע ששום דבר לא יספק אותי עד שהוא יחליט.
אני לא מצליחה לגמור.
חמישה עשר ימים לפני.

א נ י ר ע ב ה.

נזכרת פתאום איך הוא אמר לי לפני כמה ימים שהוא הולך להשתין וחבל שאני לא שם כדי לשתות את זה.
אז הייתי צעירה ואופטימית, עניתי כן, בטח.
הוא אמר שהוא עוד יגרום לי להתחנן שזה יקרה.
עם כל יום שעובר הרעיון מתגבש להפרשה מוגברת של ריר.

שלושת השבועות האלה הופכים אותי לספוג, מוכנה לאט לאט לקבל הכל.
מאוננת בצהריים עם משפט שהוא זרק לגבי החברים שלו שרוצים אורגיה וגומרת בקושי.

ר ע ב ר ע ב ה ר ע ב ת י .

Be careful what you wish for.

חצי יממה אנחנו עוסקים, ירום ואני, בלשחק חתול ועכבר בשיחות שלא נענו או נהנו (האחרונה הייתה
לפני המשחק אתמול בה הימרתי שישראל תפסיד. (כדורגל זה היה, כן?), המסקנה שלו הייתה שאני מנסה לעצבן, תיזהרי, חיוך זדוני). הוא תופס אותי מרחק מס' רחובות ממנו, שניה לפני שהתחלתי מיני מסע קניות רק כי לא היה לי כוח לנסיעה הבייתה. ברור שרוצה טרמפ. רצה לתפוס את קו חמש, עוצרת בהילל להביא לו אייס ונוחתת לו על הלחי שלו בנשיקה כיאה לשליח שמיים שבא לעזרתי (לא הולמת אותי התחנפות, אני יודעת, באט יו קאנט בליים איי גירל פור טריינג..) כמה דקות אחר כך אני כבר יושבת פרושת רגליים על הדש בורד, נעים לי עם המזגן, מבינה מה אני עשיתי. אוטו אחד, חלל סגור, דרך לא קצרה בכלל בשעות של עומס ופקקים. מתחיל להיות לי לא נוח והוא נהנה מכל רגע, זורק לי איזו הערה וכשאני ממלמלת לאן אני שולחת אותו אני מקבלת תגובה יבשה של יו וויש. איי רילי וויש. הוא ממשיך להנות ואני ממשיכה להסמיק ולא ממש יכולה להתחמק כשהוא שואל אם כבר התחלתי לרייר ולא נותן למבט המתחמק שלי לתת לי להנות מהספק. הוא יודע שמביך אותי לדבר עוד יותר מלהקליד, ודואג שאני אאיית את התשובות לשאלות שלו.
אנחנו מדברים בדרך על היום ועל ענייני היום - על זה שאני אוהבת כאב לא בהכרח אומר שאני נשלטת (נושא לפוסט!!), בטח לא אחת "אמיתית" (נושא לפוסט!!) על זה שאפירוטכניקה בסשנים לא בהכרח מלמדת על יכולת בשליטה (נושא לפוסט!!) על שתי הקבוצות שאפשר לחלק את שולחי ההודעות אלי. אחת מכילה את אלה שלא מבינים איך נפלתי לידיו של המטורף הזה שבטח אסף שברי בחורה שפעם הייתה אני ולא מבינים שבעצם זו אני שאספתי אותו, והשניה שלא מבינים איך אני מעזה לחשוב שבחרתי אותו ואיך אני מעזה לדבר אליו כמו שאני מדברת , ובואי מותק תלמדי מה זה שליטה אמיתית.(נושא לפוסט!!), ובין היתר על שליטה וסממני שליטה ומה הוא חושב על זה. לצורך העניין הוא לא קבע שאני אפנה אליו בגוף שלישי כדי להנמיך אותי אלא כי זה מצחיק אותו. (פה המקום שהוא היה צריך לוודא שכל הדלתות נעולות במנגנון בטיחות נגד ילדים כי כמעט קפצתי מהאוטו מרוב עלבון תוך שהוא מציין שזה נושא לפוסט. !!!). כשהגענו אלי הוא קבע בחוסר סבלנות "צאי לי מהאוטו." אני מתרפקת עליו ודורשת קצת חום ואהבה (מה יש?) אז הוא חצי שיתף פעולה ופתח את רוכסן המכנסיים, מוציא את הזין הזה שלו שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. שאל אם התגעגעתי ובלי לחשוב אמרתי שכן, אבל אני לא מסוגלת לעשות כלום, ניסיתי לומר לו שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו. הוא אמר שאם אני לא אזהר הוא יגרום לי לעשות פול אקט במקום, ואני מסתכלת על הרחוב הלא צדדי בכלל ומלא במכוניות והולכי רגל מסתכלת עליו במבט שאומר שאין סיכוי שזה יקרה. הוא תפס אותי בשיער והוריד לי את הראש עד שהקצה של הזין שלו גירד לי את הגרון. התגעגעתי לטעם של הזין שלו ושכחתי איפה אני נמצאת וללקק אותו בהנאה עד ששמעתי הוראה לקום ושאלה עד כמה התגעגעתי וכמה אני רוצה להמשיך. אני לא מוצאת שום דבר אדום שיוכל להשתוות ללחיים שלי כשניסיתי לכוון אותו למקום מבודד מבולבלת ונבוכה, והוא מחייך, משועשע.
אנחנו עדיין יושבים באוטו והוא מוציא את הזין שוב ושואל אותי אם אני רוצה למצוץ אבל לא נותן לי לרדת ישר. "אם את רוצה למצוץ לי, ואני יודע שאת רוצה למצוץ לי תצטרכי לבקש". אין שום סיכוי בעולם אני ספק אומרת ספק מתחננת במבט שלא יעשה לי את זה. "עשר" , הוא אומר. "באפס אני מכניס אותו בחזרה ונוסעים מכאן". אני לא מסוגלת להוציא חצי מילה מהפה. ב "שלוש" אני יורה שאני מבקשת שירשה לי למצוץ לו. הוא מזכיר לי שלא ככה מבקשים ואני שוב לא מצליחה לדבר. ב"אחת" אני שוב חור משומש שמבקש רשות למצוץ. הוא זורק לעברי איזה "רשאית" כאילו הוא עושה לי טובה, ואני כבר לא מרגישה. סופגת עלבון על הקנטה. זה לא רק שאני לא מוצצת, אני לא עושה את זה בהנאה, בטח שלא מתחננת לזה, אבל כמו שהוא אמר מוקדם יותר אנחנו לא כוחות ואני יודעת את זה. הוא לא צריך לחזור על הוראה יותר מפעם שניה כדי שאתקפל. אני שונאת את זה, אבל לזין הספציפי שלו, ימח שמו, התגעגעתי והתחלתי יונקת אותו ומכניסה עמוק לתוך הגרון, מבטיחה לא להקיא הפעם, הוא עם מכנסיים לבנים, זוכרת לנשום מהאף (גאוני! לנשום מהאיבר שיועד לנשימה. את אוצר מותק שלי.), "אני רואה שהתאמנת, חור, יפה" ו "איך זה להרגיש את הזין שלי עומד לך בפה?" ואני לא יודעת מה הוא רוצה לשמוע אבל אני רוצה לומר "כבוד" , אבל זה קצת קשה ולא נראה לי שיש לי אופציה להפסיק, ואחר כך הוא אומר שמי היה מאמין שאני אצליח למצוץ ככה שעות, ואני מצטמצמת קצת ובעיקר מודה על שאני בג'ינס אחרת היה צריך לנסוע ממני ישר לשטיפה עם כתמים בריפוד, ואני זוכרת גם איזה "הו מותק. מי לימד אותך ככה למצוץ?" ואני צוחקת והוא אומר שלא יפה לצחוק בפה מלא בזין. הוא לימד אותי למצוץ כמו שלימד אותי להתחנן לזין, כמו שאחר כך גרם לי לבקש מהזין שלו לחדור אלי. כשאני לא מסוגלת הוא אומר שהפעם הוא לא מתכוון לספור ויכניס אותו בחזרה, אז החור המשומש מבקשת מהזין לחדור, בפעם אחת. הוא מוציא קונדום ושואל אותי מה הולך לקרות. אני מתחכמת וזה לא מצליח, אז אני מתארת בקול שעוד רגע הוא הולך לחדור אלי. לקרוע אותי בבת אחת אם אפשר. זה יכאב לי."תחת אלי" הוא אומר ואני מצייתת, מפחדת עד אימה ממה שהולך לקרות. הוא מתחיל ואני מתקדמת, בורחת ממנו. זה הורג אותי איך בלי אזיקים ובלי חבלים אני לא זזה מילימטר כשהוא פוקד עלי לא לזוז, למרות שכואב. אחר כך הוא אמר שייבבתי שכאב לי. אני יודעת מראש שאני לא הולכת לגמור הערב, אבל מנסה למשוך את הזיון כמה שיותר. הוא יוצא ואני מתחננת שישאר, מחזיקה אותו קרוב אלי, בכוח, עד שהוא פוקד עלי לעזוב. הוא יוצא ואני מתחננת לעוד, בשלב הזה הוא היה מצליח לגרום לי להתחנן שירשה לי לללקק את סוליות הנעליים שלו. הוא מחליט לתת לי עוד עשר כניסות ושאני אספור אחורה. "שלוש" מגיע מוקדם מידי, ו"שתיים" מגיע בלי התראה, ואני מנסה את מזלי ב"אחת ושלושת רבעי, אחת וחצי", ומצליחה לסחוט עוד שלוש כניסות. הבעיה עם ירום הודו שאי אפשר להסית אותו מהחלטה שקיבל, ולכן ניסיתי רק פעמיים לשכנע אותו שלא כדאי להתלבש עכשיו כי יכול שיחליט לזיין אותי עוד קצת אחר כך, הרבע זיון הזה רק העצים את הרטיבות, ואני יודעת שאין טעם לנסות ולשכנע כי זה רק יעצבן אותו ונשלחת הבייתה לפרוק את מה שהצטבר לעוד אורגזמה חלשה וחלקית.

חמישה ימים עברו, שישה עשר לפנינו.