יומן מסע

או - יצאתי פארש. אין יותר נמוך מזה. קיבלת מה שרצית. חה.

שעת הש. נקבעה לאתמול, כמובן אחרי המשחק ישראל - רוסיה (מותק,שימי לב, אומרת לי ש. הלבנים זה ישראל. ואני - אז אני מניחה שאלה שלבושים כמו רוסים ונראים כמו רוסים הם הרוסים. מבריקה.) אני יושבת כל המשחק על קוצים. רושמת לעצמי כל מיני נקודות שיכול מאד שיעזרו לי מאוחר יותר (איזו עבודה של קשטן! , איזה גול הכניס ההוא. נו, ההוא. החתיך ההוא. אני צריכה לעבור לכדורגלנים. ) שכמובן שאני נזכרת בהן רק עכשיו, עד שהתקשר בטון רציני שבאופן אוטומטי גרם לי להסמיק, לרייר, ולשכוח איך קוראים לי ולשם מה התכנסנו. אני מיד כמובן מדברת על המשחק, והוא עולה על זה שאני מנסה לברר איך מצב הרוח שלי. מכיר אותי ימח שמו, ואחרי שכמובן הוא דואג לדעת שלא הייתי לבד רק כדי לשאול אותי שאלות ישירות מידי שיגרמו לי להקדים קנה לושט ולהחנק ורק אז לקבל או קיי לצאת מאצלה לכיוונו.
הוא מארח אותי בדירה מקסימה, ואני לא יודעת אם זה הוא רציני או שאני לחוצה, כי אני תמיד לחוצה בעניינים כאלה, לא משנה כמה אנחנו מכירים והעובדה שכבר סימנו "וי" על כל הבלתמ"ים האפשריים וכל פדיחה שמישהו אי פעם הצליח לחשוב עליה.
ככה חשבתי, מאוחר יותר התברר לי שזה לא ממש מדויק.
הוא מוביל אותי לחדר השינה ויורה לעברי "תתפשטי". אני מתחילה להתפשט לאט. הרבה זמן לא קיבלתי הוראות, וזו הפשוטה והאלמנטרית גורמת לי להסמיק כמו ילדה בכתה ז' שבפעם הראשונה רואים את כתפית החזיה שלה דרך הגופיה. אני מתפשטת לאט. מסדרת את הבגדים על הכסא בסדר מופתי שלא אופיני לי, מנסה לנחש מה לעשות עם עצמי כי הוא לא אמר ואני חלילה לי מלקחת את החופש להחליט. אני נחושה שזה יהיה מושלם (פ-חח), נזהרת מלעשות את הדבר הכי קטן שעלול לעצבן אותו (והוא בכלל אדם כל כך רגוע ונינוח), לא מעזה להסתכל עליו. זה מצחיק אותי שבקטע הזה אני הכי בתולית שאפשר. אני קוראים אותי חור משומש אבל לא מצליחה להישיר מבט כשאני עירומה והוא לא.
"על ארבע. תחת למעלה." אני אוהבת אותו באותו רגע, יורדת בזריזות לתנוחה מקופלת מפקירה את התחת שלי למעשיו אבל מגנה על שאר הגוף, לא יודעת מה הולך לקרות. אני שומעת חגורה נפרדת ממכנסיים ונושמת לרווחה- אני מתורגלת לחטוף חגורה וגרוע מזה, מחייכת לעצמי חיוך מנצח ורושמת מראש ניצחון במערכה הזו.
המכה הראשונה מבשרת לי שריקוד הניצחון הגיע מוקדם מידי. בשניה אני מתחילה להרגיש לא נוח, בשלישית אני כבר ממש מתקפלת. הוא אומר שכשאני רוצה להפסיק אני צריכה פשוט להזדקף, (כן בסדר, אני, אפרוש באמצע..) ואני יודעת שהוא מתכוון לזה. הוא לא יפסיק עד שאני לא אבקש שיפסיק. מכה אחרי מכה אני מרגישה את העור שלי נצרב, מתקפלת עד שאין לי יותר לאן, מנסה להסדיר נשימה, מנסה לאמוד את התוצאה. (שורות אלה אגב, נכתבות בעודי יושבת על כרית.)
כשסיים הורה לי לעלות על המיטה. אני לוקחת רגע (או עשר דקות) להרגע ועולה.
הוא רוצה שאני אתאר לו לפרטים מה קרה שם. עולה בדעתי להזכיר לו שהוא היה שם אבל מחליטה לשם שינוי לא להתחכם, וממלמלת משהו, עוברת בקושי.
הסתדרתי כמו שהוא אמר לי להתמקם - חזה צמוד למיטה, תחת מורם שואל אותי אם הבאתי את הכפפות שאמר לי (ברור) ושואל מה לדעתי הולך לקרות עכשיו. גם כאן אני צריכה לעצור את עצמי בכוח מהתחכמות המאה ומסכמת - הולך לכאוב. מאד לכאוב.
באמת כאב. לשתי דקות. אז מגיע הרגע שיצאתי פארש. מסתבר, ילדים, שהכנות לאירוע מסוג זה צריכות להיעשות בסמוך לאירוע. רוצה לומר - אם תתכונני בשתיים בצהריים לקרנבל שנקבע לאחת עשרה בערב הדבר היחיד שישאר הן הרגליים והתחת החלקים שלך.
boy ho boy מי שלא ראה את הבושה שהלכה שם לא ראה מבוכה מימיו. לא מסוגלת להסתכל עליו, בטח שלא מוכנה להתקרב, קוברת את הפנים בשמיכה. הוא מבחינתו השיג את התוצאה. נמוך שם. מאד. מעצבן אותי. מאד. מצטערת על חסרונן של מכונות זמן שיחזירו אותי שעה אחת אחורה.
זה לא שדברים כאלה לא קרו לנו בעבר אבל הפעם כאילו זו הפעם הראשונה שלי רציתי שזה יהיה מושלם.
הוא מצליח לקרב אותי אליו עד גובה הזין, דוחף לי אותו עמוק לגרון, תוך שניות מזיין לי אותו בקצב, עוצר לרגע כדי שלא אקיא, ממקם אותי על הצד, ואחר כך על הגב, מגרד לי את הלוע, מידי פעם מפסיק כדי לשמוע אותי מבקשת להמשיך, לא. מתחננת להמשיך. אני שונאת את זה שאני רוצה להמשיך, שואל כמה אני רוצה להמשיך והתשובה הכי טובה שעולה לי היא "כמו גלידת פיסטוק בעיצומו של מאנצ'" כנראה זה תופס כי הוא ממשיך ביתר התלהבות. שואל באמצע אם חשבתי או האמנתי פעם שאני אדלק מהמעשה הנורא הזה (לא!), וקובע בקול שגידל אותי להיות כלבת מציצות לתפארת. הוא שואל איפה אני רוצה שהוא יגמור. כמובן שחוץ מבכוס (אנטארטיקה וכו') הכל תופס. אחרי הנפילה ממקודם זה משאיר מקום אחד, אצלי בגרון. כשאני על הברכיים על השטיח מקיר לקיר בדירה המעוצבת להפליא והוא עומד מעלי בכל הגובה שלו גומר אצלי ישר לפה ולתוך הגרון, אני בולעת הכל ומלקקת כדי לנקות.
כמה דקות אחר כך אני נרגעת עם הלחי שלי על כף הרגל שלו. ככה זה עם חברים טובים, את יכולה לסמוך על זה שהוא יראה את הגב שלך מגובה כזה ולא יזכיר את זה אחר כך במקום שיכניס לך מתחת לחגורה.

ככה נגמר הסיפור על חומ"ש. אני הייתי אני, אתם הייתם נפלאים.
תודה למפרגנים וצרעת למי שלא (או שלא.)


מותק שלי, תודה רבה רבה. אוהבת אותך מאד, ומצטערת. נדבר בעוד שבועיים* , אולי תרשה לי סיבוב נוסף (מתחנפת מאד)


נתראה בשמחות.



*הזמן שיקח לי להצליח להסתכל עליו בלי למות ממבוכה